נראה לי כאילו זה היה רק אתמול, ישבתי וכתבתי על הסגר השני ולפניו גם על הראשון. גם לסגר השלישי מגיע שחלקו לא יקופח.
כשילדתי את בני השלישי, אמרו לי כולם כי השלישיים הם משהו מיוחד, אני רוצה להשליך את זה גם על הסגר השלישי בתקווה שבאמת יהיה יותר מיוחד מקודמיו, שיעבור בקלות יותר, במהירות יותר ובתקווה כמוסה שיהיה גם אחרון חביב.
בשעת כתיבת השורות האלו, (9 ורבע בלילה) הילדים עוד ערים, אפשרויות השיבוץ שלהם למחר עוד לא ברורות, כמו כל מה שלא ברור לנו בתקופה הזאת.
אמנם, אדם הוא יצור גמיש, ומסוגל לשנות את תכניותיו ולהתאים את עצמו למציאות, אך עדיין זה לא קל, וקשה מאוד לשמור על סדר יום נורמלי במצב כזה, מה שהיה נראה מובן מאליו לפני שבוע התהפך, היה ברור שקמים בבוקר ולהולכים לעבודה/לגן/לבית ספר, זהו, שלא.
"אין הטוב ניכר אלא בהעדרו". לפעמים לומדים להעריך משהו רק כאשר הוא כבר לא קיים. הסגר הזה שונה מקודמיו בעיתוי שלו, הקודמים היו בזמן של חגים, תקופה ששוברת שגרה בלאו הכי, והפעם זה בא לנו בדיוק באמצע, בשיא.
בשבת, כשדברים טרם היו ברורים לחלוטין, לאחר שבעלי חזר מבית הכנסת סיפר שהם התפללו בקפסולות, לאחר הסעודה שאל אותי בן החמש בהתרפקות, "אמא, כשהיית ילדה, באיזה קפסולה למדת?" ונאלמתי דום לרגע.
גדל פה ילד ודור שלם שמבחינתם זאת השגרה, שגרה של לסגור ולפתוח, שגרה של בדיקות, בידודים ומסכות. כמה חברות סיפרו לי שהתינוקות הקטנים שלהם, אלו שנולדו ישר לתקופת הקורונה כבר יודעים להניח בעצמם מסכה על הפנים, כשהם רואים את האמא חובשת מסכה הם מבינים שהגיע הזמן לצאת. מבחינתם זאת השגרה האידיאלית, הם לא זוכרים ויודעים משהו אחר.
אנחנו שכן זוכרים, יודעים שזה לא צריך להיות כך, יכול להיות גם אחרת. שגרה עם מוסדות חינוך ומקומות עבודה, עם ביקורים אצל הסבא והסבתא ומפגשים משפחתיים. בתקווה שנחזור אליהם בעז"ה בקרוב ושנדע תמיד להעריך.
