שיתוף
תגובות
יהדות » במחשבה תחילה » בחג החירות מצהירים שאנחנו עדיין עבדים?
במחשבה תחילה
בלב הגהינום והתופת הסבו מאות יהודים מורעבים מול מצה אחת ואז התעורר דיון: מי יקבל אותה? • סיפור מרטיט מלפני 75 שנה משרטט קווים ליציאה לחירות
מצה | צילום: P Maxwell Photography, שאטרסטוק

"קניתי אותו כדי שישמש לי כחברה להפגת הבדידות, אחרי שנים רבות שאני גר לבד, והוא לא מדבר מילה!" התלונן בשיחה טלפונית לקוח שקנה תוכי מדבר, באוזני המוכר בחנות.

"מוזר מאוד", המהם המוכר. "פה בחנות הוא לא הפסיק לקשקש. אתה יודע מה? בחנות הייתה לו נדנדה מיוחדת, עליה אהב להתנדנד. בוא תקנה אותה, אעשה לך הנחה משמעותית, ואז הוא כנראה יפטפט איתך כל היום". 

אחרי יומיים חוזר האיש לחנות כשהוא נסער ועצבני. "שילמתי המון כסף על התוכי, על הכלוב, על הנדנדה. שום דבר לא עוזר. הוא לא מוציא מילה מהפה". 

"אולי הוא מרגיש בודד בלי תוכים כמותו?" חשב המוכר בקול ומיד עבר לשווק את סחורתו כפתרון: "קנה לו מראה מיוחדת, הוא יראה מולו תוכי נוסף וידבר איתו עד שאתה תתחנן לקצת שקט"… 

אחרי יום נוסף התקשר הלקוח לחנות עצוב מאוד. "המראה לא עזרה. התוכי אמר מילה אחת ומיד אחריה – מת"…

"מה המילה?!" הסתקרן המוכר. 

– "אוכל"… 

•  •  •

נראה לכם יפה להזמין אורחים לאכול לחם עוני?!

בכל בתי ישראל בליל הסדר פותחים ב'מגיד' – מיד בהתחלת הסדר – ומזמינים "כל דכפין – ייתי וייכול", כל הרעב יבוא ויאכל, "כל דצריך – ייתי ויפסח", כל הנזקק יבוא ויערוך עמנו את חג הפסח. 

מילא היינו מציעים קערת תבשיל מדיף ניחוחות או מרק מהביל. אבל אנחנו רק מגביהים קערה ובה מצות, שלפני רגע הכרזנו עליה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים". לחם עוני… 

נניח ואנחנו לא המארחים הכי איכותיים. אבל למשפט יש המשך: "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל (-השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל). השתא עבדי (-השנה עבדים), לשנה הבאה בני חורין". 

רגע, לא התכנסנו כאן הערב בדיוק בשביל לחוג את חג החירות? האם בעוד מספר שעות בסוף ההגדה לא נברך "אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו"?!

למה "השתא עבדי"? האם רק "לשנה הבאה בני חורין"? 

אז מה בעצם אנחנו חוגגים מדי שנה בליל פסח???

• • •

הפחד והאימה הצמיתו את הלב. אבל השלדים המהלכים שנעו כצלליות שקטות היו מוכנים לצאת במחול אם רק היה שייך לעשות זאת. 

לאחר מערכת אדירים שהופעלה בלב התופת מתחת לאפו של השטן הנאצי, הצליח כ"ק האדמו"ר רבי ישראל מבלאז'וב להשיג את הלא ייאמן: קמח ותנור אפייה קטן. 

היהודים הנרגשים שנואשו מלחלום על חצי פרוסה נוספת להכניס לפיהם, שפשפו את עיניהם בתימהון למראה הרבי שעמד בשנות החמישים לחייו אך פעל בנמרצות של נער צעיר. כעת יש סיכוי למאות יהודים גם לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר, גם לקבל תוספת זעומה וכשרה למהדרין בפסח לארוחתם. 

והשטן הנאצי כמו נעלם. 

הזהירות הייתה רבה. שומרים מקרב האסירים הועמדו במקומות שונים במחנה כדי לוודא שאף גרמני לא יגיע במפתיע. שיוכלו לנסות להשלים את הצעד האחרון במערכת המסועפת שטווה הרבי בגאונות ובאומץ לב לא מצויים במשך חודשים ארוכים: לאפות את כל המצות, בלי להיתפס…

והם הצליחו!

לאחר שעות ארוכות של פרפורי לב, תנועות שקטות, הסוואות ודריכוּת – היו מונחות במרכז הצריף ערמות קטנות של מצות מצווה בגודל כזית כל אחת. חלקן עדיין העלו אדים מחום האפייה. 

ואז, ברגע של היסח הדעת, שאיש מבין האסירים לא ידע להסביר לאחר מכן כיצד אירע – פרץ למקום קצין נאצי. 

בשניות הראשונות שרר במקום הלם אמיתי. הן מצד היהודים והן מצד הארור שאיבד את לשונו מול חוצפתם של האסירים שהעזו לאפות מצות בלב התופת. 

ואז נפתחו שערי הגהינום מחדש בצורה שאין דרך לתאר עלי כתב: מכות עזות עד כדי איבוד הכרה ודימום למרבית היהודים שהיו בצריף, הריסת התנור הקטן שאש לוחשת עוד בערה בתוכו, ולקינוח – קפץ הנאצי בחמת זעם מטורפת על ערמות המצות ודאג לשבור אותן לרסיסים, ללכלך אותן ולהפוך אותן לבלתי ראויות למאכל…  

לאחר זמן ארוך יצא משם הנאצי כשהוא רותח יותר מהתנור שניפץ, בצריף נותרו שרועים מדממים וחבולים עשרות יהודים. בראשם כ"ק הרבי מבלאז'וב. 

אם חשב אי מי שכעת ייכנעו היהודים ולא יערכו 'ליל סדר' – הרי שלא הכיר את הרבי מבלאז'וב. 

הרבי מבלאז'וב

בגוף מרוסק ובקרעי בדים מגואלים בדמו התנער הרבי מעפר, עבר בין היהודים וחבש את פצעיהם בלשון תנחומים, זרה על נפשם הדוויה רוח פיוסים וביקש מכולם בכל לשון של בקשה לא לתת למאורעות האחרונים להשבית את שמחת החג שזה עתה פורש את כנפיו על היקום. 

היו בין האסירים שביקשו לכלות ברבי את זעמם. להמשיך להרים ראש כנגד בני השטן בעזות מצח ולחגוג את חג הפסח? כלום חירות היא זו בה יכול בן אנוש לאבד את חייו באבחת שיגעון של חיה בדמות אדם?!

אולם הרבי מבלאז'וב שפע אהבה וחום, המיס את כל קיני ההתנגדויות של העקשנים ביותר. 

סוף דבר בשעת לילה מאוחרת התאספו בבלוק של הרבי מאות(!) יהודים לאמירת ההגדה בקול-לחש מזיכרונו של הרבי, ולערוך את ליל הסדר עם כמויות של מרור וזיק של תקווה מהבהבת בלב ומסרבת להיכנע למציאות האפלה. 

והייתה גם הפתעה מחממת לב: מצה קטנה, בגודל אגרוף קמוץ, ניצלה מחמת זעמו של הגרמני. 

כנראה הוסטה הצידה מיד בתחילת המהומה והרשע לא שם עין – לב בוודאי לא היה לו – אליה. 

כעת הניחו המסובים שישבו בצפיפות על הדרגשים את המצה הקטנה במרכז. היא הייתה שולחן הסדר, היא הייתה הקערה, היא הייתה הסימנים. מצה זעירה ובה בקושי 'כזית' אחד לאכילה ומאות יהודים מורעבים יושבים סביבה. 

לאחר לחישת ההגדה על ידי הרבי, כשהוא ממשיך לעודד את אחיו היהודים הנאנקים תחת מגף הברזל שעול הגלות יכול להיגמר כהרף עין וכל הנמצאים פה יוכלו לחזור לארץ החיים, הגיעה השעה הגדולה: שעת אכילת מצה. 

•  •  •

אם חשב אי מי שהרבי מבלאז'וב – הוגה, מייסד, יוזם ומְבצֵע הרעיון – יתכבד בעצמו לאכול את המצה, הן מפאת הזכות הנדירה לקיים אכילת כזית מצה בליל הסדר, והן כראש המסובים הגדול בקומתו התורנית והרוחנית מעל כולם, הרבי חשב אחרת. 

"אמרו נא אחים", פנה אליהם רבי ישראל מבלאז'וב בעיניים מלטפות ובקול כמעט בלתי נשמע, "מי מבין המסובים ראוי ביותר לאכול את המצה שלפנינו". 

טרם הספיק מאן דהוא ללחוש הצעה, הבהיר הרבי את בקשתו ביתר שאת: "מבקש אני לשמוע נימוק על המלצתכם: מפני מה ראוי דווקא אותו בר מזל לאכול את המצה. במה עדיף הוא על פני האחרים". 

דקות ארוכות של הצעות עלו וירדו. היו שהציעו את היהודי המבוגר ביותר, היו שהמליצו על החולה החלש ביותר. איש איש והסבריו. 

לא נדע את שמותיהם וסיבותיהם של המומלצים שעליהם הצביעו כמי שראויים לזכייה הגדולה, אך דבר אחד סיפרו פליטי החרב שזכו להיות באותו מאורע גדול: איש מבין מאות המסובים לא המליץ על עצמו כמי שראוי לאכול את המצה. 

כולם חשבו על אחרים!

ואז נשמע קול בטוח ושקט מקצה הצריף. 

הייתה זו אישה יהודייה. אלמנה בשם גב' ברוניא קושיצקי: "ברשות הרבי, אני סבורה שהראוי ביותר לאכול את המצה הלילה הוא בני", הצביעה על נער ששהה לצידה, בגילו כבר עבר את שנת בר המצווה, אך גופו הכחוש נראה כילד בן שמונה. 

למשמע מלמולי הנוכחים, המשיכה גב' קושיצקי לנמק את בחירתה באוזני הרבי: "עיקרו של ליל הסדר הוא 'והגדת לבנך', עבור הדור הבא. כולנו כבר מבוגרים והילדים פה נדירים יותר מאצבעות כף יד אחת. הילד היחיד ששוהה פה הוא בני, ולכן לדעתי – בלילה שנערך כל כולו כדי שהבן ישאל, כדי להטמיע בתוכו את עיקרי האמונה לדורות הבאים – הוא הראוי מכולם לקבל את המצה". 

מחנה השמדה | צילום: Nejron Photo, שאטרסטוק

מקיר לקיר הניעו יושבי הצריף בראשם בהסכמה. הנער למשפחת קושיצקי היה המאושר שזכה לקיים מצוות אכילת מצה באותו לילה. מוציא עמו במחשבה מאות נשמות כמהות שהשתתפו עמו בכל לעיסה… 

מילות הניחומים של הרבי מבלאז'וב אכן התקיימו: זמן קצר לאחר מכן נחלו הנאצים מפלה ונסוגו. מותירים אחריהם שברי בני חורין… 

•  •  •

עברו מספר חודשים ואל גב' קושיצקי האלמנה הגיעה הצעה מפתיעה: להשתדך עם כ"ק הרבי מבלאז'וב. 

לשאלת אחד ממקורביו של הרבי, מפני מה אינו מחפש עבורו שידוך מיוחס כפי הראוי לו, השיב הרבי תשובה מפליאה: היחידה מבין הנוכחים באותו ליל סדר שחשבה על דור העתיד במקום להתמקד בהישרדות של כאן ועכשיו, הייתה אלמנה זו. 

"מי שחושב למרחוק", הסביר הרבי במשפט מאלף, "ניתן להקים איתו דור!" – – – 

כ"ק הרבי מבלאז'וב ניצל מידי הצורר הנאצי במחצית שנותיו, היגר לארה"ב יחד עם הרבנית וילדיה – שהפכו לבניו-חורגיו, והאריך ימים עד גיל מאה כשהוא פועל רבות ונצורות עבור כלל ישראל.

•  •  •

כולנו מכירים תקופות לחוצות. כאלה שאיננו מסוגלים לחשוב בהן אפילו מה יקרה מחר. קודם כל נצא מהבוץ – אחר כך נדבר. 

פסח בכלל, וליל הסדר בפרט, הוא הזמן בו אנחנו מציינים את יציאתנו לחירות: הנפש יצאה משעבוד מצרים, ממ"ט שערי טומאה. אבל כלשון חז"ל "אכתי עבדי אחשורוש אנן", אנחנו עדיין משועבדים בגלות, נתונים בטרדות, מנסים לשרוד את ההווה. 

אחת לשנה אנחנו עוצרים את הקדחת המטריפה ושואפים אל תוכנו מעט מאווירת החירות: אנחנו יושבים בהסבה כבני מלכים סביב השולחן, למרות ש'השתא עבדי', שאנחנו עדיין בגלות. ,

ולמה להסב כבני חורין? כי אנחנו יכולים לדמיין את 'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' בגאולה השלמה. 

יש גלות. הדעת תפוסה ועסוקה ומשוטטת במציאת פתרונות להווה. ובכל זאת אנחנו לא 'חיים מהיד לפה', לא מנסים רק לשרוד את היום שחלף. 

אנחנו מדברים על 'לשנה הבאה בני חורין' מלא-מלא. מתכננים כיצד ניראה בגאולה העתידה והסופית. שואפים, משקיעים ומקווים לגדל דור שלא נבוש בו בפני מלך המשיח. 

אולי זו גם הסיבה לכך שאנחנו מזמינים אורחים דווקא בהכרזת 'הא לחמא עניא'. משום שלמי שיושב על סיר הבשר ב'שולחן עורך' אין בעיה להזמין אחרים. אולם כאשר יש לאדם רק מצה, לחם עוני, ורק 'כדי חייו' – הוא לא מסוגל בדרך כלל לפרוס מפיתו לאחרים. להתחלק איתם במעט שבמעט שיש. 

בתאריך בו יצאנו ממצרים מכבלי הדעת, אנחנו מציינים מדי שנה את גאולת הנפש ומזכירים לעצמנו את המטרה: הגם שעדיין 'עבדי אחשורוש אנן', ניתן להתנתק באמצעות הדמיון והמבט למרחוק מכבלי הגלות, להתנהג מכל נקודה על פני הגלובוס כאילו נמצאים אנו 'בארעא דישראל' לאחר הגאולה השלמה. 

מי שיודע לחשוב למרחוק גם בעומסי התנועה הבלתי פוסקים של טרדות הדעת, ועוצר כדי להאכיל את הנפש המורעבת שלו שמבקשת 'רק מילה אחת: אוכל' – העתיד שלו כבר כאן.  

כבר כעת הרי הוא בן-חורין!

הצטרפו ועקבו אחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מטבע
שער יציג
שינוי
דולר ארה"ב3.2910.213
ליש"ט4.52960.729
ין יפני3.01010.363
אירו3.91910.343
דולר אוסטרלי2.51100.633
דולר קנדי2.62490.76
כתר דני0.52690.343
כתר נורבגי0.38820.596
רנד0.22540.133
כתר שוודי0.38430.13
פרנק3.56330.346
דינר ירדני4.64230.225
לירה לבנונית0.02180.461
לירה מצרית0.21010.526
עדכון אחרון: 2021-04-12
האדם העשיר ביותר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שצריך הכי פחות