"אדוני, קיבלנו את הפנייה שלך", ענתה בפעם המי יודע כמה באדיבות סדוקה על סף תסכול הפקידה בחברת הגרירה, שאולצה מתוקף התפקיד לדבר בנימוס, "הצוות בדרך אליך, בעוד מספר רגעים הם כנראה כבר יגיעו אליך ויטפלו ברכב".
המכוניות נעו מולו על הכביש.
ליושבים בתוכן היה נדמה שהרכב זוחל בעליות הקסטל. אבל לר' יחיאל שעמד לצד מכוניתו הסוררת ומעלת העשן ממכסה המנוע, נדמה היה שהן טסות ממש. כשעברו רכבים גדולים הוא הרגיש פיזית איך הדף הרוח מטלטל אותו.
השיחה הבאה נעשתה, בפעם המי יודע כמה, ליעד סודי אי שם בירושלים.
"צדיק, כן, אני מבין אותך", ניסה הדובר מעבר לקו להרגיע אותו. "אנחנו עדיין כאן. יש כאן כמה יהלומים. בינתיים אין סיבה להתקשר כל שלוש דקות. אם ישתנה משהו במלאי, אשתדל לעדכן אותך".
• • •
מחצית השעה קודם לכן, בעיצומן של העליות בקסטל ז"ל, החל הרכב של ר' יחיאל לאותת שמשהו לא כשורה עם הגיר הידני. הרכב החבוט שלו שעבר כה רבות, ידע לשרוד גם מצוקות רבות מאלה. אולם תוך דקות ספורות המאזן השתנה לרעה ור' יחיאל – למרות הלחץ האדיר שהיה נתון בו – החליט לעצור בצד הדרך.
העצירה בשול הייתה יחסית מסוכנת. השטח צר, התוואי מתעקל, הרכבים מגיעים בתנופה כדי לצלוח את העליות בשלום ואין מספיק טווח ראייה.
ברגע שנכבה המנוע הבין ר' יחיאל שקיבל החלטה חכמה. אולי אפילו מצילת חיים. עשן דק החל להיתמר ממכסה המנוע של הרכב. תוך דקה וחצי היה ר' יחיאל מחוץ לרכב במרחק בטוח, לאחר שאסף מתוכו את כל המסמכים והדברים החשובים להם יזדקק.
עשר דקות נוספות חלפו.
ברגע שהגיע הגרר, ביצע ר' יחיאל את השיחה שב-א-מ-ת רצה לבצע מאז שנתקע: "שלום, אני תקוע בקסטל. יש לך מונית לשלוח לי? כן, אני ליד גרר גדול שאמור להעמיס תכף את המכונית שלי. שהנהג יעמוד איתי בקשר כשהוא מגיע לאזור".
מכאן והלאה הוא פעל כאוטומט, חתם על כל מסמך שביקשו, הלחץ ניכר בכל תו בגופו.
יהלומים ממרוקו
משוגעים לדבר.
לבטח שמעתם פעם את צמד המילים הזה. ספק אם יצא לכם להכיר מקרוב אנשים כאלה; יהודים נורמטיביים לחלוטין, שלאורך אלבום חייהם בולט מאפיין אחד שעבורו הם פשוט יוצאים משפיות בצורה זמנית.
התחומים הם אינסופיים.
והתגובות שלנו, של ה"נורמליים", בהתאם.
אספן רכבים עתיקים יזכה מאיתנו להבנה שבשפיות במקרה האַפַּתִּי, ולעיניים נוצצות במקרה שרכבים וכסף מסעירים את דמיוננו.
להבדיל: גדולי ישראל שמשתגעים ומתלהטים אחרי התורה ועמלה, זוכים לכבוד מלכים מכל מי שהתורה היא האבוקה המנחה את חייו ולאורה הוא צועד. זהו שיגעון לדבר שכולנו היינו חפצים לנכס לעצמנו, לו היינו מוכנים להקרבה שהם הקריבו עבור אהבת התורה שלהם.
ולהבדיל, במעבר חד, כנראה שרוב יושבי תבל נדים בראשם במקרה הטוב לחוקר חרקים שבחר להקדיש את כל חייו, כולל מצבו המשפחתי, לטובת איכות חייהם של ג'וקים מזן לא ידוע. את המקרה הפחות טוב נותיר לדמיונכם…
ר' יחיאל היה משוגע לאתרוגים. כזה שמי שמבין בנסתרות ארבעת המינים ובשפע הרב שהם מורידים לעולם, יכול להבין את גודל ההשקעה והחיפוש שהשקיע במציאת אתרוג מהודר, כליל השלמות.
לפני שתצקצקו בראש ותִּספרו כמה יהודים אתם מכירים שמשוגעים לאתרוגים, רק נקדים שר' יחיאל הוא משוגע לאתרוגים שמשאיר אבק לרוב המשוגעים-לדבר שהכרתם. בתפקידו הוא נמצא הרבה ביבשה, באוויר ובים, במדינות שונות ובנקודות אסטרטגיות מאוד. הוא מכיר – כחלק ממקצועו – את ענף גידול הפירות בכלל, וכמשוגע אמיתי – את גידול האתרוגים בפרט.
הוא נכנס ויוצא בפרדסי פירות ההדר כבביתו הפרטי, רוקם קשרים מטופחים והדוקים לאורך מעגל השנה עם המגדלים, מִספרי הסוחרים ה'כבדים' נמצאים אצלו בשימוש בערך מסיוון, והם לא מתמקדים רק בארץ…
אתרוג מהסוג הזה, לא נמדד רק ביופי שלו. בעיני ר' יחיאל יש חשיבות עצומה וחיבוב מצווה בעצם כיתות הרגליים וגלגלי המכונית – ולפעמים גם תיבת ההילוכים ז"ל – בכל התהליך של חיפוש האתרוג.
מחירם של האתרוגים שהוא רוכש, יכול לפעמים לעמוד על חמש ספרות בשקלים, בערך הגבוה שלהם. וזה לא כי ר' יחיאל תמים או לא מתמצא במחירי השוק, אלא בשל הידוריו הרבים במצווה. לא רק ההדר החיצוני תופס מקום, אלא גם חומרות שונות בזני וגידול האתרוגים.
סכום כזה לא מוציאים מהכיס האחורי. ר' יחיאל חוסך מדי חודש סכום כסף מכובד ומניח בצד עבור ה'בייבי' שלו. לפעמים הוא אינו מסתפק באתרוג אחד מהודר, וכמי שמתקשה לבחור בין ילדיו הוא קונה לפעמים אתרוג נוסף שאותו חמד ולא הסכים להותירו אצל המוכר.
בשנה בה התרחש סיפורנו, שפרטיו אמיתיים לחלוטין (בטשטוש שמות ופרטים מזהים), היה מחסור חמור באתרוגים.
ר' יחיאל, שכאמור מתעסק באחד מכובעיו גם בתחום הפירות, היה בין הראשונים להתעדכן שהשנה זה הולך להיות קשה שבעתיים. הפרדסים נפגעו, הכמות המהודרת יצאה מזערית, והאתרוגים המשובחים ביותר הפכו לנדירים מאוד. הם נשמרו עוד בעודם על הענפים וסומנו לגדולי ישראל ולבעלי הפרדסים.
ואז הגיע הטלפון…
"אני מתפעל מדי שנה מהמסירות הגדולה שלך למצווה", אמר הדובר מעבר לקו. "אני מעדכן אותך, יחד עם כמה לקוחות בודדים, שבשלוש השעות הקרובות יימכרו כמה 'יהלומים' בשכונה ירושלמית ידועה. בקומה שלישית בכתובת פלונית יהיה סוחר עם אוצר נדיר שהגיע ממרוקו, סחורה שקשה למצוא גם בשנה רגילה, והשנה היא בכלל בגדר נס.
"אל תפתח ציפיות רבות, כי הקליינטים הבודדים שקיבלו הודעה הם גבירים מארה"ב שבתשלום אחד יכולים לשלם פי שניים ממה שחסכת כל השנה. אבל בכל זאת אני מקווה שיישאר גם לך משהו".
הקסמים של רוני
ר' יחיאל עזב את כל ההכנות לראש השנה בהן היה עסוק. הוא רץ לחדר, אסף מהמעטפה המיוחדת את כל הכסף שחסך, עבר דרך הבנק ומשך עוד כמה אלפי שקלים, ליתר ביטחון, וזינק בדהרה אל הכביש הראשי. הוא קיווה להיות בין הראשונים שיגיעו למקום.
ה'יהלומים' עליהם דיבר האיש, היו כמובן אתרוגים מרוקאיים יפהפיים, שגדלו ללא מגע יד אדם. אתרוגים נקיים מחשש מורכב, בעלי 'גידול' יפהפה, שקעים ובליטות מושלמים ופיטם זקוף עומד בראשם כדובדבן על קצפת.
בעליות לקסטל – משהו השתבש…
חצי שעה עברה בנסיעה טובה, אבל שעה יקרה להחריד התבזבזה לה על המתנה לגרר שיאסוף את הרכב למוסך, פלוס המתנה לנהג המונית.
הלחץ שר' יחיאל היה נתון בו – זינק לשחקים. הוא רצה בכל מאודו לזכות גם השנה באתרוג מהודר כבכל שנה. חלומו שהחל להתרחק ממנו בעיצומה של השנה, הפך לפתע לאפשרי במחי שיחת טלפון. ושוב החל נמוג ומתרחק לקול חריקות הגיר הידני שצרצר בקול מבשר רעות.
בדירה הירושלמית השיב הסוחר לשיחה שלו במורת רוח מופגנת. יש גבול כמה פעמים אפשר להתקשר לבנאדם בתוך פחות משעה. לשמחתו של ר' יחיאל – ולא פחות מכך לשמחת הסוחר שידע שמכשירו יפסיק לרטוט בזמן הקרוב מאותו מספר – נותר עדיין מספר מכובד של אתרוגים. לפי דברי איש הצללים שיִדֵעַ אותו על המכירה – עדיין יהיה בידו מבחר.
עכשיו הכל תלוי בנהג המונית.
"אה רבנו, מה הלחץ? אומרים לך הנהג בדרך, אז תאמין. למה להתקשר כל שתי דקות לבדוק? אני נראה לך מישהו שישקר לך? אתה רוצה שאני אדחוף מכוניות כדי לפלס דרך ברמזור? לא מתאים לך, צדיק" – – –
הנהג – כאילו ידע שהכל תלוי בו – לא התכוון לאכזב.
המונולוג שלו לא התכונן לעצור, ובניגוד לתנועה הזוחלת בעליות לירושלים, לשונו של הנהג דהרה במאה קמ"ש באין כניסה.
'עדיף לשתוק', הרהר ר' יחיאל. 'ככה יש סיכוי שהנהג יתרכז בנהיגה'.
"טוב, אל תהיה לי חמוץ עכשיו כמו לימון", רוח העליצות הקרבית שמילאה את הנהג התפוגגה למראה פניו הלחוצות של הנוסע שניבטו במראה הרחבה. "אני מבין שהיית לחוץ. בטח אתה נוסע לבקר איזה חולה או משהו".
'נתפוס את השור בקרניו', הרהר ר' יחיאל לעצמו.
"האמת היא שאני מאוד בלחץ", הסביר לנהג שכרה אוזן מתוך נימוס, מחכה לרגע הבא בו יוכל לירות משפט תגובה ולפתוח שוב במונולוג. "אני חייב להגיע לכתובת שנתתי לך תוך שעה מקסימום. וגם אז זה יהיה מאוחר. לפי הפקקים פה, אנחנו די גבוליים בזמן".
"אחי, זה ערב חג", עלה הנהג המאושר על הגל ופתח בהרצאה דרמטית לנוסע היחיד שאנוס היה להאזין לו. "כולם יוצאים עכשיו לסידורים, קניות. מה לעשות. אנחנו לא יכולים לנהל את התנועה, נכון? אתה לא מצפה שאני – רוני כרמל – אעבור איזו עבירת תנועה בשבילך, כן?"
ר' יחיאל לא טרח לענות. המכשיר שבידו רטט. שאול, הסוחר מהדירה הירושלמית על הקו. "כן, אני בדרך", השיב ר' יחיאל בשפל קול. "יש פה קצת פקקים. יש סיכוי שיישארו לי יהלום או שניים לבחירה?"
השיחה הסתיימה ועיני הנהג הערניות התבייתו דרך המראה על הקליינט מאחור. "יהלומים, אה? אתה בלחץ לקנות סחורה ולעשות כסף? כל הכבוד לכם, אתם יודעים איך לקנות זול ולמכור יקר. לעשות קצת כמה ג'ובות".
ר' יחיאל החליט לעצור את השיחה רגע לפני שהקנאה תפשוט בנהג. "לא הבנת נכון", הוא העמיד אותו על טעותו. "לא יהלומים כאלה. 'יהלומים' זה שם קוד לאתרוגים יפים, כאלה שאי אפשר להשיג בשום מקום בארץ. ולא, אני לא קונה אותם בשביל ביזנס, אני קונה אותם כי אני אוהב את המצווה שהקב"ה נתן לנו".
"אתרוגים?" העיניים של הנהג נפקחו לגודל מלא. "אתרוגים זהב אמרת?" שיבש את הכינוי היהלומי למתכת נוצצת. "יש סיכוי שהחבר ש'ך שם ייתן לי גם לבחור איזה אתרוג?"
"זה לא המחירים שאתה מכיר", חייך ר' יחיאל בטוב לב. בטוח שנהג המונית מעודו לא השקיע יותר מתשעים שקלים בסט ארוז של ארבעת המינים כולל נרתיק ניילון והעיקר שיש חותמת כשרות. "מדובר באלפי שקלים ולפעמים אלפי דולרים. אני מקווה שאני עצמי אוכל לרכוש אתרוג אחד".
"אבל ייתנו לי להיכנס? להסתכל?" שאל הנהג בקול מתחנן.
"למה לא?" היה ר' יחיאל מופתע מהשינוי. "לא נראה לי שתהיה לו בעיה לתת לך לראות".
"אז תוך שעה אמרת?" וידא רוני, הנהג, "נשארו לנו ארבעים ושבע דקות. תן לרוני לעשות קסמים. אבל צדיק, שמת חגורה, כן?"
המונית ירדה לשוליים, רוני התגלה כנהג מיומן להפליא, אחרי שלוש וחצי דקות נסיעה הפסיק ר' יחיאל לספור את עבירות התנועה… אחרי עשרים דקות נוספות הם היו בפתח הבניין.
מתא הכפפות שלף רוני כיפה מקופלת לארבעה, פתח את קיפוליה והניח אותה על ראשו במיומנות. "עולים?" שאל את ר' יחיאל בהתלהבות.
'לך תדע עם מה הסתבכתי', חלף הרהור לחוץ בראשו של ר' יחיאל. 'רק שלא מדובר פה באיזה שודד או מלשין לרשות המיסים'.
ברירות רבות לא נותרו לו. הזמן כבר תקתק לאחור ויש לקוות שאחרי כל העיכובים נותרה בפנים סחורה.
שאול, שפתח להם את הדלת, היה חשדן הרבה יותר. רק המידע הטוב והאמין שקיבל על ר' יחיאל לפני שהעביר לו את הכתובת והשעה, שכנעו אותו שהכל בסדר. ר' יחיאל נכנס פנימה כשרוני פוסע בעקבותיו.
סגן של ה'הדר'
רוני הפתיע את שניהם כשידע לגשת לאתרוג בצורה הנכונה. לתפוס בו בעדינות, לא כלימון מצוי באחיזה מגושמת, לסובב אותו אל מול האור ולבחון אותו.
תוך שלוש דקות הוברר לשני הקליינטים הפוטנציאליים שהאתרוגים שלפניהם בהחלט עונים לתואר 'יהלומים'. לא רואים אתרוגים כל כך יפהפיים במקום אחד.
לאחר שכל אחד מהם מיין לו שלושה אתרוגים יפים במיוחד, שמתוכם יבחר את ה'הדר' שעליו ישלם הון לא קטן, הגיעו שניהם למסקנה שאתרוג אחד מבין השישה הוא המיוחד מכולם ואחריו אתרוג נוסף שראוי לשמש כסגנו.
הם לכסנו מבט חושש לעבר שאול, סוחר האתרוגים.
החיוך שהפציע בקצה שפתו של שאול הבהיר להם שלא טעו. מתוך הסחורה שנותרה על השולחנות, אלו שני המיוחדים ביותר. המחיר, כפי שהם הבינו, לא הולך להיות זול בכלל. אפילו לא למושגיו של ר' יחיאל.
לאחר משא ומתן קצר – וקשוח! – הבין ר' יחיאל שאם ישלם את כל הכסף שברשותו יזכה רק באתרוג השני. המחיר של האתרוג הראשון היה גבוה בכמה אלפי שקלים. שאול ידע לעשות עסקים ולא התכוון להתפשר על רווחיו העתידיים.
ברגע שהודיע ר' יחיאל בלב כבד שאין ידו משגת לרכוש את האתרוג הראשון, הוציא רוני מהכיס האחורי של הג'ינס שלו ערמות שטרות מקופלים זה לתוך זה. הוא החל למנות את השטרות מעשה סוחר ותיק בין אצבעו לאגודלו. לאחר שסיים לספור פעמיים, העביר את הערמה לידיו של שאול לספירה כפולה נוספת.
"חסרים פה ארבעת אלפים שקלים", הודיע רוני לשאול. "אני מתחנן לפניך, תשמור לי את האתרוג, אני נוסע לכספומט הקרוב למשוך כסף וחוזר מיד. בינתיים יש לך מקדמה".
"באמת שאין לי מושג מה הסיפור", התוודה ר' יחיאל למראה עיניו התובעניות של שאול ברגע שרוני יצא. "נתקעתי עם הרכב בדרך לפה והזמנתי מונית. בשנייה שהבנאדם שמע שאני הולך למכירת אתרוגים מיוחדים – הוא יצא מכליו מהתפעלות. ובינינו, הוא הגיע מוכן. יודע לבחור, יודע לשלם. יש לו מושגים לגמרי לא רעים"…
הדקות חלפו ורוני נכנס פנימה מתנשף. שטרות מגוהצים החליפו ידיים, שני אתרוגים נארזו בעטיפת פשתן רכה, הוכנסו לקופסת עור הדורה – מתנה לכל קונה במחיר אסטרונומי שכזה – ושני לקוחות מרוצים מאוד ירדו אל המונית.
"אז מה רבנו", שואל רוני תוך שהוא מקפל את הכיפה ומכניס אותה לכיס, "עכשיו אתה צריך חזרה למרכז? הרכב נגרר".
"אין לי כסף למונית", התנצל ר' יחיאל. לא חלם לרגע שבסכום הגדול שהביא איתו יצטרך להסתפק באתרוג אחד ואפילו הוא לא יהיה האתרוג הכי יפה… "אני אקח אוטובוס".
"בוא, בוא צדיק", הפתיע רוני ברוחב לב. "תשלם לי דלק. אני אסביר לך בדרך מה הסיפור שלי עם האתרוג".
הלם מְאַפֵּס חיים
"אל תראה אותי איזה מַלְיָאן טחון", העיף רוני מבט לעבר ידידו החדש, תוך שהוא מתמרן החוצה מהחניה. "נולדתי במשפחה קשת יום. ההורים שלי היו אנשים תמימים ופשוטים. סבא שלי היה רב בחוץ לארץ. אבל אבא ואמא כבר הלכו לתיכון ישראלי, עשו צבא. תמיד היה להם כבוד למסורת, אבל הם – אתה יודע – כבר לא כל כך שמרו…
"המשפחות של שני ההורים חיו במעברות. זרקו להם את העבודות הכי קשות עם הכי קצת כסף. אבא ואמא התחתנו עם כלום. ממש כלום. פתילייה לבישול ועוד כמה כלים ושמיכות. למרות שההורים שלי כבר נחשבו ל'צברים' לעומת ההורים ה'גלותיים' שלהם, פקידי השלטון התייחסו אליהם באותו זלזול. הביטו עליהם מלמעלה למטה.
"הציונים בתעודות שלהם לא היו מי יודע מה, אבל הם היו נשמות כאלה טובות. אנשים עם לב זהב שרק רצו לעזור ותמיד ידעו לתת אוזן קשבת וחיוך טוב. אמא הלכה לנקות בבתים של העשירים בערים הגדולות. לא רצתה לעבוד ליד הבית, כדי שאנחנו לא נדע. היא בזבזה שעות כל יום על נסיעות, כדי שאנחנו לא נתבייש. אבא מצא עבודה בפס ייצור במפעל קטן. עבודה במשמרות מתישות ומשכורת רעב.
"אבא ואמא גידלו אותנו עם המון חום ואהבה, אבל הם לא יכלו לרפד לנו את החיים כמו שהיו רוצים. גדלנו והתחלנו לצאת עם חברים, ללמוד מושגים, להכיר עולם. לאבא ואמא זה מאוד כאב. לפעמים הם היו אומרים לי: 'רוני, קראנו לך על שם סבא אהרן, אבא של סבא משה. הוא היה צדיק גדול בחוצלארץ. לפחות תכבד אותו ותגיע בליל שבת לבית הכנסת. תשתתף בקידוש'.
"אני צחקתי להם בפנים. 'נגמרה הגלות', התחצפתי. 'פה לא צריכים לשמור את כל הענתיקות האלה. ובכלל', הייתי נהנה לדקור אותם בלשוני, 'מה אתם מטיפים לי על חברים ומסיבות. מי שישמע אתכם, צדיקים גדולים, כאילו אתם שומרים שבת ושמים תפילין, ומתפללים כל יום. כשהייתם בגילי גם אתם עשיתם לסבא משה וסבא ברוך אותו דבר'.
"לא הערכתי אותם מספיק. לא ידעתי בכלל מה הם עברו כדי שיהיה לי את מה שיש לי. קורת גג, אוכל טוב, לימודים".
רוני עשה הפסקה. ניכר עליו שהוא מתחרט על הימים ההם. מכיסו שלף מסטיק ניקוטין ודחף לפה.
"עברו כמה שנים, כל האחים שלי פרשו כנפיים ועפו מהקן. כל אחד מאיתנו הלך למקום שלו. לא חשבנו על אבא ואמא שהמשיכו לעבוד קשה כדי לסגור חובות שלקחו בשביל שלנו יהיה טוב. לא חשבנו על הבדידות שלהם. על זה שמעולם לא הודינו להם כמו שצריך. מדי פעם היינו באים לסופי שבוע, אם היה לנו מצב רוח טוב היינו משתתפים בקידוש. לפעמים בחגים הלכנו עם אבא לבית הכנסת.
"ואז זה קרה בהפתעה. בוקר אחד גילה אבא שמשהו לא בסדר עם העיניים. הסתבר שכבר כמה שנים חלה הידרדרות בראייה שלו. אבא פחד לבדוק במה מדובר. רק אחרי שנים הוא הסביר לנו שהוא פחד שהבדיקות יעלו לו הרבה כסף… כסף שלא היה לו.
"ההתדרדרות הגיעה לנקודת אל חזור. בוקר אחד אבא גילה שהוא עיוור.
"זה היה בשבילנו, האחים, שוק! עשינו אספה משפחתית והחלטנו לסדר תורנות שבועית אצל אבא ואמא. כל שבוע מישהו מאיתנו נוסע לבקר אותם. עדיף עם האישה והילדים. הלכנו לברר מה הזכויות הסיעודיות שמגיעות לאבא, קבענו תור למומחים כדי שילמדו את אבא כיצד להתנהל מעתה באמצעות חוש המישוש, שילמדו אותו הכל מאפס".
"אם חשבנו שתעבור תקופה והחיים יחזרו למסלול פחות או יותר – טעינו. מסתבר שאמא עבדה קשה הרבה יותר ממה שחשבנו. היא הייתה בעלת נפש רגישה מאוד, שלא ידעה איך להביע את עצמה. הקושי הפיזי בעבודה השוחקת שלה, יחד עם העיוורון של אבא שהגביל אותו בתפקוד והעמיס עליה עול כפול – של מפרנסת בודדת וניהול הבית – הכריע אותה".
לחלוחית חשודה בצבצה בעיניו של רוני. הוא עצר את המונית בצד. קולו הרועד הסגיר את התחושות שצפות בו. הוא סיפר לר' יחיאל המזועזע כיצד ליוו האחים את אמם למנוחת עולמים. אחרי המיטה צעד אבא, נתמך בידי בניו; מגשש את צעדיו מעתה בעולם.
הבכיות שלהם פילחו את הלבבות.
שעתיים של קורת-רוח
אחרי התאוששות קצרה ושתיית מים, התניע רוני שוב והמשיך בנהיגה. "החלטנו לעשות מעשה. שניים מאיתנו, אח ואחות, שיכלו להרשות לעצמם, עברו לגור קרוב לאבא. הם מבשלים לו, באים לבקר אותו כל יום, לוקחים אותו פעמיים בשבוע למועדון העיוורים.
"האחים האחרים מפרישים מדי חודש סכום קבוע, שמשמש לכל מיני עזרים שיכולים להקל על אבא, לשכירת מטפל צמוד שישן איתו ונמצא איתו בשעות שהבנים לא נמצאים, לפינוקים ולכל מה שאפשר. באיחור ענק הבנו שהוא נתן לנו את כל החיים ואנחנו צריכים להחזיר לו טיפ-טיפה.
"בינתיים החליט אבא לחזור לשורשים. הוא החל לחבוש כיפה, חזר להתפלל כל יום בבית-כנסת, ביקש שנקנה לו תפילין חדשות, התחיל לשמור שבת. הכל. אנחנו הילדים עשינו כל מה שהוא מבקש. את אמא איבדנו. העיניים של אבא הלכו. עכשיו אנחנו מנסים לפצות במה שאפשר.
"בחג הסוכות לקחתי לעצמי פרויקט לקנות לו ארבעת המינים מהודרים. ביקשתי מרב הקהילה שיחפש לי את הדה-בסט. 'המחיר לא משנה', אמרתי לו, 'תביא את הכי טוב ואני משלם'. הרב טרח וחיפש סט מהודר בכמה מאות שקלים. היה נשמע לי יקר מדי, אבל שילמתי כמו שהבטחתי. מה אני, רוני, מבין באתרוגים.
"הרב החכם החליט לקחת את העניין צעד קדימה. הוא עבר באופן אישי ממתפלל למתפלל בבית הכנסת, למעלה ממאה איש, הוא ביקש מכולם להגיע בחג למניין המרכזי ולא לעשות מניינים נוספים. לפני ההלל ניגשו המתפללים ועמדו ליד אבא – כמובן, לפי הכוונת הרב, אבל אבא לא ידע כלום. 'עזרא', הם ביקשו ממנו, 'יש לך ארבעת המינים כל כך יפים! תרשה לנו לברך עליהם לפני ההלל?'…
"עמדתי בצד, בסך הכל באתי ללוות את אבא לתפילה. כל המתפללים עברו אחד אחרי השני וקיבלו מידו של אבא את הסט. כל אחד שסיים החזיר אותו לידיים של אבא. אחד-אחד בתורו ניגשו המתפללים והציגו את עצמם, אבא זיהה את כולם לפי הקול, כל אחד ביקש רשות לברך על ארבעת המינים, וקיבל. במשך שעתיים חיכו כל הקהל לאמירת ההלל עד שכל המתפללים סיימו לקבל מאבא את ארבעת המינים ולנענע בהם.
"בחיים לא ראיתי את אבא כל כך מאושר. שעתיים שלמות פניו קרנו ונהרו מאושר. סוף סוף מישהו צריך אותו, סוף סוף הוא מועיל למישהו.
"באותו רגע החלטתי שאני הולך 'להתאבד' על זה. ארבעת המינים הולכים להיות הפרויקט האישי שלי לשמח את אבא מדי שנה".
• • •
"בשנה הבאה כבר הלכתי לסוחר מומחה חודשיים מראש, למדתי ממנו איך בודקים אתרוג, רשמתי הכל במחברת כמו תלמיד תיכון", הצהיר רוני תוך שהוא טופח בכף ידו על לבו, "למדתי מהר מאוד שהדסים ולולבים זה לא סיפור גדול, אבל באתרוג, אוהו, כמה שאפשר להדר…
"עשרים שנה חלפו. משנה לשנה אני נהיה מומחה. ככל שאבא מזדקן יותר, אני מקבל יותר סיפוק מהימים של חג הסוכות בהם כל המתפללים עשו להם מסורת לבקש מאבא כל יום את ארבעת המינים ולברך עליהם. ואני מצידי משתדל להפוך את העולם להשיג לו את האתרוג הכי טוב. כזה שכל המתפללים ב-א-מ-ת רוצים לזכות לברך עליו, ולא רק בשביל לעשות לאבא טוב על הלב".
"אני יכול לשאול משהו?" העז ר' יחיאל לקטוע את המונולוג, "אתה לא נראה לי אחד שמרוויח יותר ממה שאתה צריך… איך אתה מצליח לעמוד בסכומים הגדולים האלה?"
"כל חודש אני שם סכום כסף בצד", הסביר רוני, "אם לא עמדתי ביעד – שלושה חודשים לפני סוכות אני מפסיק לעשן. במקום להוציא ארבעים-חמישים שקל על סיגריות ביום, אני שם את הכסף של הסיגריות בצד. לפני סוכות אני עושה חשבון כמה כסף יש לי, ולפי זה אני מתחיל 'לחרוש' את הסוחרים הכבדים שכבר מכירים אותי.
"השנה", מנפנף רוני במסטיק ניקוטין נוסף רגע לפני שדחף אותו לפיו, "כבר ידעתי שיהיה קשה להשיג סחורה טובה. הלב שלי בכה בדמעות בשביל אבא. כי למרות שהוא לא רואה, אני לא רוצה שהוא ישמע בצליל של האנשים שהפעם הם מחמיאים לו רק בגלל הנימוס. פחדתי פחד מוות שמישהו יפלוט באוזניו בטעות שהשנה האתרוג 'לא משו'.
"כשעלית אצלי בקסטל על המונית ואמרת לי שמדובר ביהלומים – ידעתי שיהלום אחד יהיה שלי.
"וואלה, אני אצטרך לעבוד קשה בחודשים הקרובים כדי לכסות את האובר של הארבעת-אלפים שקל. היעדר הסיגריות מטריף לי את הדעת. אבל איך רשום בתורה? דירת עראי. בסוף כולנו הולכים מפה. אני מעדיף לסיים את החיים עם כל גרם של אושר שאני יכול לתת לאבא".
רוני עצר את המונית בפתח הבניין של ר' יחיאל. "צדיק, שיהיה לך חג שמח. אינ'ך מושג כמה אני מעריך אותך. בזכותך יש לאבא אתרוג הכי יפה בעיר".
"רגע", עצר אותו ר' יחיאל, "אני עולה להביא לך כסף לדלק. כמו שסיכמנו".
"עזוב, לא צריך", חייך רוני בעיניים בורקות משמחה של מצווה, "דירת עראי, רבנו. לא?".
