"ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (טז, ב)
יהודי שנתבע על ידי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ לתת סכום מסוים לצדקה לצורך נחוץ מאוד, ענה שהוא פטור, משום שהוא מקיים את דברי הגמרא (כתובות נ.) שדורשת את הפסוק "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת" – כיצד ניתן לעשות צדקה 'בכל עת'? "זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים".
השיב לו רבי יהונתן בחריפות תוך כדי דיבור: "על שכמותך ניתן לדרוש את הפסוק 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש' – מי שמבקש להיפטר מנתינת צדקה לעניים תוך שהוא נתלה בדרשת חז"ל על המילים 'בכל עת', אל יבוא אל הקודש"…
"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (טז, ח)
שני שעירי יום הכיפורים היו חייבים להיות זהים במחיר בו נקנו (בדמים).
בספר 'על התורה' ביאר רעיון נפלא: אדם צריך להוציא לצורכי מצווה ולדברים שבקדושה לכל הפחות כמו שהוא מוציא לצורכי הגוף שלו, שרובם ככולם מותרות ולא חיוניים לקיום הגוף בלבד.
אם אתה מפנק את עצמך בדברים הכלים והולכים (שעיר לעזאזל), עליך להוציא הוצאות דומות לצורכי המצוות שנשארות לנצח (שעיר להשם).
ומספרים הדרשנים על יהודי שבסיום העלייה לתורה נדב בקול רם "עשר פעמים ח"י" (180).
גחן אליו רב בית הכנסת ולחש באוזנו: "מוטב היה לו היית תורם פעם אחת כמניין מ"ת (440), מאשר עשר פעמים ח"י"…
"ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור" (יח, יח)
לכאורה לשון הפסוק הפוכה, שהרי קודם נושא אדם אישה ורק אז לוקח גם את אחותה. אם כן, היה צריך לכתוב 'ואחות אל אישה לא תיקח', או 'אחות אשתך לא תיקח'.
תירץ הרבי ר' העשיל מקראקא: בגמרא (פסחים קיט:) אמרו חז"ל "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שייגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן איני מברך… אומר לו ליעקב טול וברך, אומר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי".
לפי דברי הגמרא תתורץ השאלה: יעקב אבינו היה צריך להתחתן עם רחל, אלא שלבן החליף את רחל בלאה. מעשה זה רמזה התורה בפסוק שלפנינו: "ואישה אל אחותה לא תיקח". הגם שרחל הייתה ה'אישה' ולאה הייתה ה'אחות', ועם האחות – לאה – התחתן יעקב כביכול בטעות, עם כל זה, אילו היה מדובר לאחר מתן תורה, היה אסור לו לקחת את רחל – ה'אישה', אל 'אחותה'…
"בצדק תשפוט עמיתך" (יט, טו)
באחד מערבי השבתות חזר הגאון רבי זלמן מוואלוז'ין מהמקווה כאשר הוא לבוש במעילו העליון בלבד, ללא חולצה תחתיו.
"רבי זלמן", תהתה הרבנית, "היכן החולצה?"
"עני אחד טעה", השיב רבי זלמן, "ולקח את חולצתי בטעות".
"מדוע אם כן לא לבשת אתה את החולצה שלו?" שאלה הרבנית.
רבי זלמן שנודע בטוב לבו כלפי כל אחד מישראל השיב: "זאת מפני שהוא שכח להשאיר לי אותה"…
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (יט, לב)
בפשוטו של מקרא הפסוק מלמד אותנו לנקוט שני הידורים בפני המבוגרים: מי שהגיע לגיל 'שיבה' יש לקום מפניו ממש, ומי שהגיע לגיל 'זקנה' יש לנוע מעט "כאילו רוצה לעמוד לפניו" (רש"י קידושין לב:).
בספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים', פירש את הפסוק בדרך רמז: "מפני שיבה", אם עוד טרם גיל השיבה מקיים יהודי בעצמו "תקום" – שעושה תשובה על העוונות שלו ו'קם' מנפילותיו, אזי כאשר יגיע לגיל הזקנה – "והדרת פני זקן", יוכל לומר על עצמו "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו"…
