מחקר חדש של האוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון בדק את דפוסי התרומה וההתנדבות של אזרחים בישראל בימי שגרה ובימי חירום (תקופת הקורונה). המחקר, הראשון מסוגו בישראל, נערך בשנים 2019 – 2020 ועקב מדי שבוע, ובמשך כ-90 שבועות אחר כ-600 משיבים (יהודים וערבים) שנבחרו בכל שבוע בצורה אקראית.
המחקר מצביע על תופעה מטרידה ולפיה בעוד שבדרך כלל בעתות חירום יש סולידריות חברתית שמתבטאת בעלייה בהיקף התרומות וההתנדבות, הרי שבמשבר הקורונה המגמה הייתה שונה ונרשמה ירידה בשיעור ההתנדבות ובשיעור התרומות הבלתי פורמליות בישראל. (ראה התייחסות החוקרים בסוף המסמך).
המחקר נערך בהובלת גליה פיט, המכון למשפט ופילנתרופיה, הפקולטה למשפטים ע״ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב וחגי כץ, מנהל עסקים, הפקולטה לניהול ע״ש גילפורד גלייזר, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
מנתוני המחקר עולה שככלל הנטייה של הציבור הישראלי בכללותו לתרום היא קבועה ויציבה יחסית לאורך השנה. בימי שגרה (שנת 2019) שיעור התורמים הכולל בכל שבוע עמד על כ- 47%, ושיעור התורמים לארגונים ועמותות היה 34% . בשנת 2020, על רקע משבר מגפת הקורונה חלה ירידה ב- 5% בשיעור התורמים ל- 42%.
על פי הנתונים, התרומה השבועית הממוצעת בשנת 2019 עמדה על 228 ₪ ובשנת 2020 לא השתנתה באופן משמעותי ועמדה על 227.
בהשוואה בין ערבים ליהודים, ניתן לראות כי בשגרה יהודים תרמו לארגונים פורמאליים הרבה יותר מערבים (36% מהיהודים בהשוואה ל- 22% מהערבים). פער זה הצטמצם משמעותית בתקופת הקורונה, אז 34% מקרב יהודים (ירידה קלה) דיווחו על תרומה לארגונים שונים כאשר מנגד חל גידול בתרומות ערבים לארגונים (27%).
דפוסי תרומה נבדלים ניתן לראות גם בין רמות דתיות שונות. ככלל, ככל שרמת הדתיות עולה, גדלה גם הנטייה לתרום, הן באופן פורמאלי לארגונים והן באופן בלתי פורמאלי. כך למשל בעוד שבקרב החילוניים, הן בימי שגרה והן בחירום שיעור התרומות הפורמאליות לארגונים ומוסדות הוא כ-27%, הרי שבקרב החרדים שיעור התרומה בימי שגרה הוא (60%) ובקורונה נרשמה ירידה קלה ל- 55%. כמו כן, כ-50% מהציבור הדתי תורם בשגרה, אך בזמן הקורונה נרשמה ירידה משמעותית ל- 27%. מעניין לראות שבתקופת הקורונה השתנה הקשר בין תרומה ורמת הדתיות מהדפוס הרגיל לפיו שיעור תרומה עולה עם כל עליה בדתיות.
עוד עולה מהמחקר כי קיים דמיון רב בין יעדי התרומה המועדפים בקרב יהודים וערבים, עם העדפה לתחומים בריאות ו"צרכים בסיסיים". עם זאת, הנטייה של ערבים לתרום לתחום חינוך חזקה יותר, ובשנת 2019 עמדה על 23% לעומת 15% בקרב יהודים. הבחנה דומה, אם כי בפער קטן יותר קיימת גם בנטייה לתרום לתחום בריאות: בקרב ערבים 36% לעומת 31% בקרב יהודים בשנת 2019.
המחקר מצביע על הבדל עיקרי בנטייה לתרום בהתאם לגיל ולשלב במעגל החיים. בתרומה הפורמאלית בולט בעיקר שיעור התורמים הנמוך בשגרה וחירום בקרב צעירים, בגילאי 18–24 (26%) לעומת 37% בקרב המבוגרים (גילאי 51–65), ו- 39% בקרב הוותיקים (גילאי 65 +). בתקופת הקורונה פחת שיעור התרומה הבלתי-פורמלית, ופחתו גם ההבדלים בין קבוצות הגיל השונות.
נתון מעניין נוסף בקשר לנטייה לתרום עולה מההיבט המגדרי: ניתן לראות כי שיעור התורמים בקרב נשים וגברים דומה למדי, הן בנטייה הכללית לתרום והן בנטייה לתרום על רקע משבר מגפת הקורונה. כך, בשנת 2019 מבין הגברים 35% תרמו באופן פורמאלי ו-34% מהנשים, נתון זה נשאר ללא שינוי גם בתקופת הקורונה, אך מנגד נרשמה ירידה חדה בתרומות הבלתי פורמאליות מכ-17% ל- 10% בלבד אצל נשים וגברים כאחד.
מבדיקת התרומות בהתאם למחוזות השונים עולה התמונה הבאה: בצפון וביהודה ושומרון סכומי התרומה בימי שגרה גבוהים יותר מאשר ביתר המחוזות (בשנת 2019, 273 ₪ ו־260 ₪ בהתאמה). בתל אביב ובמחוז הדרום ניכרת ירידה בסכום התרומה בעת חירום (בשנת 2020). במחוז חיפה ניכרת עליה משמעותית בסכום התרומה בשנת 2020 (289 ₪ בהשוואה ל־-208 ₪ בשנת 2019) וכך גם במחוז יהודה ושומרון (370 ₪ בהשוואה ל-260 ₪ בשנת 2019).
ניתן לראות כי הנטייה לתרום באופן מזדמן בקופות צדקה או בחנות היא השכיחה ביותר בקרב המשיבים ועמדה על 41% בשנת 2019. אחריה לפי הסדר: תרומה חודשית קבועה 36%, למתרימים בדלת או בטלפון 28%, באינטרנט – בפלטפורמה לגיוס תרומות או באתר העמותה 27% , ברכישת מוצר או באירוע התרמה 11% ובמקום העבודה 7%.
לצד התרומה הכספית, התנהגות פרו־סוציאלית חשובה נוספת היא ההתנדבות. גם ביחס להתנדבות מקובלת חלוקה בין התנדבות לא פורמאלית לטובת מכרים או זרים, לבין התנדבות פורמאלית במסגרת ארגון. בשנת 2019 שיעור המדווחים הכולל על התנדבות עמד על 31% כאשר 12% מן המשיבים דיווחו על התנדבות פורמאלית ו־21% על התנדבות בלתי פורמאלית במהלך השבוע שקדם לסקר לו השיבו. בשנת 2020, עת פרוץ משבר מגפת הקורונה, ניכרת ירידה בשיעורי ההתנדבות: שיעור המדווחים הכולל על התנדבות עמד על 22% כאשר שיעור המשיבים המדווחים על התנדבות פורמאלית ירד ל־8% ושיעור המדווחים על התנדבות בלתי פורמאלית ירד ל־15%.
בחלוקה מגדרית ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים: נשים נוטות יותר להתנדבות בלתי פורמאלית מאשר גברים 23% ו־18% בהתאמה בשנת 2019, ו־17% לעומת 14% בשנת 2020, בצל משבר מגפת הקורונה. עם זאת, בהתנדבות הפורמאלית נראה שישנה כמעט אחידות בין נשים לגברים הן בשנת 2019 והן בצל משבר מגפת הקורונה בשנת 2020.
הנטייה להתנדבות קשורה גם ברמת הדתיות: הנטייה להתנדבות בלתי פורמאלית עולה עם רמת הדתיות כפי שמראים נתוני שנת 2019 : 17% בקרב חילונים, 21% בקרב מסורתיים, 28% בקרב דתיים ו־36% בקרב דתיים מאוד/חרדים. המגמה נשמרת גם בנטייה להתנדבות פורמאלית, אם כי בפערים קטנים יותר (11% בקרב חילונים ועד 19% בקרב הדתיים מאוד/חרדים).
לסיכום החוקרים מדגישים כי "מממצאי המחקר עולה כי דפוסי התרומה וההתנדבות של ישראלים בשגרה הם יציבים יחסית וישנם הבדלים משמעותיים בדפוסי התרומה וההתנדבות של הציבור, בהתאם למאפיינים סוציו־דמוגרפיים: על בסיס לאום, רמת דתיות, רמת הכנסה ועוד.
בתקופת הקורונה חלו שינויים רבים בדפוסי התרומה וההתנדבות, שכללו גם ירידה בשיעורי התרומה הבלתי פורמלית וההתנדבות וביעדי התרומה, וגם שינויים בהבדלים בין קבוצות אוכלוסייה שונות בדפוסי התרומה וההתנדבות. הירידה בשיעורים בולטת במיוחד בקבוצות אוכלוסייה שסבלו מאי-ודאות כלכלית חריפה יחסית לאחרים. עקב כך, נראה כי המשבר הכלכלי־תעסוקתי פגע באופן מהותי בהיקפי התרומה וההתנדבות, והיטה את דפוסיהם. משברים קודמים, מסוגים אחרים (הומניטריים, ביטחוניים) הביאו בדרך כלל לעלייה בפילנתרופיה של הציבור עקב התעוררות של תחושת שייכות לאומית או סולידריות עם הנפגעים. לעומת זאת, בקורונה כולם היו נפגעים, גם מן המגפה עצמה וגם מהשלכותיה הכלכליות, ולכן אפקט הסולידריות נדחק לטובת התכנסות אל הבית פנימה, גם פיזית וגם סימבולית.
תופעה מסתברת זו מעוררת דאגה: החברה הישראלית מתגאה בסולידריות שלה בימי משבר, אך מממצאינו נוצר הרושם שסולידריות זו נמצאת בחסר. דפוסים אלו מצטרפים לסממנים אחרים המעידים על ירידה בסולידריות החברתית בישראל בשנים האחרונות, ומאירים את הצורך החיוני לטפל בהקדם בבעיות השונות במרקם החברתי בישראל".
