'ההחלטה לעזוב לארץ אחרת התבררה כמשתלמת במיוחד', הרהר שמעון בסיפוק. בעיר מגוריו לא האיר לו מזלו פנים, בכל אשר שלח ידו – נכשל. בקושי רב פרנס את בני ביתו, אך תמיד בערה בו השאיפה לעסוק במסחר ולהצליח. או אז – הבטיח לעצמו – יעזור גם לאלה אשר לא שפר עליהם גורלם, לא ישכח אותם בימי טובתו.
לאחר תכנונים מרובים עזב שמעון את בני משפחתו ואת עירו, נסע למדינה רחוקה ובה מצא עבודה המתאימה לכישוריו. בשעות הערב עסק שמעון בעבודות נוספות וחסך פרוטה לפרוטה. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו רכש סחורה במחיר זול מכספי חסכונותיו ומכר אותה ברווח נאה.
בעמל כפיים של כמה שנים ובחריצות ויושר הרוויח שמעון מפעם לפעם סכומי כסף יפים. הוא פתח עסק מסודר והחל להעסיק תחתיו עובדים רבים, כאשר הוא מסתייע במנהל עסקים חרוץ שהפך ליד ימינו.
ואז גברו הגעגועים על שמעון. עם כל הכבוד לכסף והצלחה, הוא הרי נסע כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו בכבוד. אם ימכור את כל עסקיו יהיה בידו הון עתק לשוב אל היקרים לו ולהיות איש משפחה מסור ללא דאגות פרנסה.
אלא שרבות מחשבות בלב איש, אבל לא כן עצת השם. על אם הדרך חלה שמעון חולי כבד. כיון שחשש שמעון שכספו יישדד ממנו לאחר מותו ולא יגיע אל בני משפחתו, הביא שני עדים וכתב צוואה מסודרת וחוקית: "את כל הוני מוריש אני למנהל עסקיי, על מנת שייתן כמה שירצה הוא לבני היורש".
ימים ספורים חלפו ושמעון הסתלק לבית עולמו. מנהל העסקים, עזריה, המשיך עם הרכוש הרב עד שהגיע לעיר מגוריו של שמעון. הוא העיד בפני האישה על מות בעלה וסיפר על הצוואה שהשאיר שמעון.
לאחר שישבו 'שבעה' למשך שעה קלה, כדין 'שמועה רחוקה', סירבה האישה להשלים עם הצוואה שהונחה לפניה ותבעה את עזריה לדין תורה. היורש, בנו של שמעון, ועזריה עמדו לדין לפני רבנו סעדיה גאון (יום פטירתו כו באייר) ושטחו את טענותיהם.
ביקש רב סעדיה גאון לעיין בצוואה. עזריה ניגש כשחיוך זחוח על פניו. הצוואה חתומה ומאושרת כדת וכדין על ידי שני עדים. אין סיכוי שיפסקו לרעתו.
עיין רב סעדיה בצוואה ושאל את עזריה: "אמור נא, יקירי. למול הצוואה הכתובה יש יתום – שעל פי דין תורה הוא היורש הבלעדי – המבקש לערער עליה. כמה היית מוכן לשלם ליתום כדי להיפטר אחת ולתמיד מכל תביעותיו?"
חשב עזריה לרגע והשיב: "אלף זהובים הייתי מוכן לתת לו".
"אם כן", פסק רב סעדיה, "אלף זהובים מגיעים לך. כל שאר הרכוש – עובר לידי היורש".
למראה תמיהתו של עזריה, הסביר רב סעדיה גאון מה כתב שמעון בחכמתו בצוואה: "את כל הוני מוריש אני למנהל עסקיי, על מנת שייתן כמה שירצה הוא לבני היורש".
"ובכן", הסביר רב סעדיה, "רצית לעצמך את כל הכסף הנותר מלבד אלף זהובים. על כן, עליך לתת את מה שרצית לעצמך – לבן היורש. עבורך, נשארו אלף זהובים כשכר טרחה על שהבאת את הרכוש בשלום לעיר"…
