את שמונת החודשים האחרונים, מעבירה הרבנית לאה אבלסקי (89) ב"בטלה", כפי שהיא מגדירה זאת.
אל תתנו לעצמכם לחשוב שהיא אינה עושה דבר. היא נוסעת ברחבי הארץ, פוגשת נכדים, נינים ובני נינים אותם אינה זוכה לראות בשגרת היום יום שלה, אך עדיין היא חשה בטלה ומשתוקקת כבר לחזור לביתה, לשליחותה, לקישינב, בירת רפובליקת מולדובה, שם היא מתגוררת כבר 31 שנה.
אם נדמה לכם שהרבנית לאה אבלסקי היא שליחת חב"ד כפי שתפגשו בכל מקום אחר בעולם, אתם טועים לחלוטין. השליחה המבוגרת ביותר באירופה, בת 89 שתהיה בריאה ותאריך ימים בטוב ובנעימים, עובדת בשליחות יום אחר יום ואינה נחה בין לבין. מאין שואבים את הכוחות? את הרצון הבלתי נגמר לעסוק בשליחות? חייבים להכיר את הרבנית כדי להבין.
היא נולדה בצ'רנוביץ – עיר במדינת אוקראינה שידעה כיבושים רבים – ביניהם רומניה, אוסטריה וגרמניה. מציאות לא קלה להיוולד אליה. בהיותה ילדה קטנה כבת 7, החלה מלחמת העולם השנייה והילדה לאה החלה בנדודים כדי לשרוד.
שבוע שלם עם קוביות סוכר – כי אסור לאכול חמץ
את סיפורה העוצמתי משחזרת הרבנית בשיחה עם 'בחזית לאישה', בעודנו יושבות בבית בתה, רחל, בכפר חב"ד.
בעוד היא מדברת, נדמה לי כי אני נשאבת לדור אחר לחלוטין.
לולא סיפרה לי זאת במו פיה, הייתי חושבת שמדובר בשנים שכבר לא יכולות להיות חלק מאתנו.
עם כל השפע ומגיפות ההשמנה, הפינוק, מי יכול להאמין שילדה כבת 10, בודדה, משפחתה כולה הוגלתה לעבודות כפיה או מוות והיא נמצאת בבית יתומים גויי, הבינה כי הגיע חג הפסח ולא היתה מוכנה לאכול חמץ, כי זכרה מהבית שאסור. "אז אכלתי קוביות סוכר כל השבוע", כך היא מספרת.
"לא הצלחתי לתפוס חתיכת לחם, אז הלכתי לצד ובכיתי"
הסיבה החזקה ביותר שדברי הרבנית נכנסים ישירות אל הלב, היא בשל הפשטות בה היא מדברת. אינה חושש לשתף ברגשות, בפחדים, ברגשות, וכך היא מספרת על ימי ילדותה בבית היתומים, כאשר אדם אחד החליט לתרום לחם לילדים בבית היתומים, אך לא יכול היה להשיג כמות כה גדולה של לחם.
"אז הוא היה עומד מחוץ לשער, חותך עם היד חתיכות לחם וזורק לעברנו", היא משחזרת ואני מדמיינת בצמרמורת, שעת האכלה בגן חיות. "הייתי כל כך נמוכה ואף פעם לא הצלחתי לתפוס חתיכת לחם. אני זוכרת שכל כך רציתי את הלחם, וכשלא הצלחתי לתפוס, פשוט הלכתי לצד ובכיתי".
יותר מאוחר בסיפור, תספר הרבנית שלא התביישה לבכות. גם כשכבר הפכה לאמא, בלי לחוות ילדות, בלי לדעת מה זה להיות אמא, אז כשהתינוקת בכתה והיא לא ידעה מה עושים איתה, היא פשוט בכתה.
המושיע הפרטי שלה: האדמו"ר מסקולען
האדמו"ר, רבי אליעזר זוסיא פורטוגל מסקולען שבמולדובה, הכניס לביתו מאות יתומים שהוריהם נרצחו בשואה. אחת המורות היהודיות בבית היתומים בו גדלה הילדה לאה, ניסתה לקשר ביניהם על מנת להצילה. לא היתה דרך מלבד להבטיח שהוא בן משפחה וכך לאחר תחנונים מצדה של לאה, שהרגישה מאוד רע בין גויים, הגיע האדמו"ר לבית היתומים, אמר שהוא דוד שלה ולקח אותה לביתו, שם גדלה.
בגיל 18 נישאה לבחור זלמן אבלסקי ויחד עלו לארץ ישראל. לאה, מהמקום החזק האישי שלה, קיבלה את דרכו של בעלה הצעיר והפכה לחסידת חב"ד בכל רמ"ח איבריה. היה לה ברור שהיא נכנסת לעניין השליחות באש ובמים והשיבה "כן" ללא היסוס, כאשר נשאלה מה יקרה אם הרבי ישלח אותם חזרה לאזור רוסיה.
שליחות בגיל 60 במקום בלתי נודע
לאחר 30 שנות שליחות בקרית גת בישראל, הציעו לבני הזוג אבלסקי לנדוד לקישינב במולדובה. הימים היו סוף שלטון הקומוניזם והבלגן שלט. "אמרו לנו שניסע לשלושה חודשים בלבד", משחזרת הרבנית.
בביתה בקרית גת שהתה אז בתה שילדה שבועיים קודם וכחודש לאחר מכן היתה צריכה ללדת בת נוספת.
"בהתחלה חשבנו שרק בעלי ייסע ואני אגיע אחריו, אבל פתאום קלטתי שאני נותנת לו לנסוע לבד למולדובה וזה ממש לא מתאים, איך אשאיר אותו לבד? וכך נאלצתי להבהיר לבתי שלא אוכל עוד לסייע לה ואני חייבת להיות עם אבא", היא משחזרת.
כשהגיעו למולדובה, התקיימו חילופי שלטון שהקשו מאוד על כל ההתנהלות. "ידענו שאנחנו נוסעים למשך שלושה חודשים, אך בסופו של דבר היינו סגורים במולדובה שנה שלימה. שנה בה לא נתנו לנו לעלות על מטוס לחזור לישראל, שנה שבה לא רצו לתת לנו לגור בצורה מסודרת, אפילו שיחת טלפון לא יכולנו לעשות – אלא אחרי 12 בלילה ושיחת אחת בכל פעם".
"פתאום שוב הייתי במקום זר ומנוכר, מלא גויים, בלי אוכל כשר סביבי ובלי אפשרות לשוב לבני משפחתי. כמובן שהיה בי פחד מאוד גדול. אין ספק שנסיעה כזו מחזירה אותך למחוזות ילדותך, שם היית רעבה והנה גם כאן, את צריכה לדאוג כל יום מה תאכלי ואיך, האם יהיה לך מקום לישון בו בלילה או לא".
בגיל 60 אנשים רק רוצים לשבת בבית וליהנות מילדים ונכדים, אך עבור הרב והרבנית אבלסקי, זו היתה רק תחילתה של עוד פיסת חיים שחיה וקיימת עד עצם היום הזה. "כבר היינו שם, לא נתנו לנו לצאת, אז פעלנו והקמנו והתחלנו את עבודת הקירוב כפי שנשלחנו אליה מלכתחילה. ברור שרוב היהודים שם כלל לא ידעו שהם יהודים. לא קשה היה למצוא אישה בגילנו, שזוכרת את אביה 'מתעסק' עם קוביות שחורות בילדותה, אך אין לה מושג מהו הדבר.
לא חשבת לחזור אף פעם?
"בשום אופן לא". הרבנית לאה נחרצת, ובאותה מידה בה היא נחרצת, כך העדינות נשמעת מקולה. הכל ברוגע, הכל בשמחה, הכל כל כך ברור לה שזה פשוט מדהים. "התחלנו משהו – אי אפשר להפסיק באמצע", היא מבהירה.
"אני יושבת כאן בארץ בעקבות ביקור משפחתי, ובגלל הקורונה לא מאפשרים לי לעלות על מטוס חזרה הביתה. במולדובה עושים חיים קשים לזקנים… אבל אני רק מחכה כבר לחזור, לטפל בקשישות שאני מבקרת כל שבוע, לבשל לאנשים שבאים ללמוד תורה, לעשות את השליחות שלי שהיא החיים שלי".
בזמן שהיא כאן, קישינב אינה מוזנחת. נכדיה ונכדותיה הצטרפו אליה בשנים האחרונות והם מסייעים בתפעול השוטף של השליחות.
לפני כ- 6 שנים נפטר בעלה, הרב זלמן אבלסקי. היו רגעים של חשש, אך תחושת השליחות גברה על הכל. כמעט 3 שנים היא המשיכה לנהל הכל בעצמה, אך לפני כ- 3 שנים הצטרפו אליה הנכדות מושקא אקסלרוד, חיה זלמנוב, לאה גוצל, ובנה, הרב יוסף יצחק אבלסקי, מחליף את אביו כרבה הראשי של המדינה.
אך אל תחשבו שסדר יומה של הרבנית קל. מדי בוקר היא משכימה ויוצאת להליכה של כחצי שעה, חוזרת לבית הכנסת במקום ומתפללת שחרית. חוזרת לביתה ומכינה כל טוב מהמטבח הפרטי שלה כדי ללכת לחלק לנשים עריריות וסיעודיות שבהן היא מטפלת.
ישנן במקום נשים יהודיות מבוגרות, אומנם לא כולן מבוגרות ממנה, היא מטפלת אף בנשים צעירות ממנה שאינן יכולות לטפל בעצמן, שהן כבר אלמנות ולא ילדו ילדים – נותרו בודדות לחלוטין בעולם. הביקורים של הרבנית הם אלו שמחיים אותן.
היא מגיעה אליהן עם מאפה טעים, יושבת לידן, מסייעת במה שצריך וכך כל יום היא מקדישה עבור 2 נשים שונות. בחזרה לביתה בשעת הצהריים, היא נחה קלות ומיד נכנסת להיערך לקראת השיעורים והארוחות שיכיל ביתם בהמשך היום.
אומנם היום התנאים משופרים יותר, אך עדיין את הבשר מביאים מאודסה, את קופסאות השימורים מישראל ואין רגע דל בארץ הענייה בה מתגוררת הרבנית.
אין ספק שכל חייה מלאי שליחות, היא זכתה שכל ילדיה עוסקים אף הם בשליחות, בארץ ובעולם, וזוכה בחייה לראות דור חמישי. כל אלו נותנים לה הרבה כוח והרבה השראה, אך היא אינה מוכנה לשבת רגל על רגל וליהנות מעמל כפיה. היא רוצה להמשיך לעשות את מה שהתחילה וזה המשפט שלה: "התחלנו משהו – אי אפשר לעזוב באמצע".
אין ספק שהיא מותירה חותם והשראה עוצמתית, וכשאני מברכת אותה שתזכה לחזור בקרוב למולדובה, היא אומרת שזו הברכה הכי טובה שיכולה היתה לקבל.
כמובן גם איחולים שהקב"ה ימשיך לתת לה כוח לעשות ולעמול ולהעניק כל כך הרבה טוב לכל כך הרבה אנשים. הרבנית לאה אומרת שמי שרוצה – ה' נותן לו, אבל שום דבר לא מובן לה מאליו. אין לה ספק שזה שילוב של הבית אליו היא נולדה, הנפש שלה שנמשכה למהות, העוצמה שיש בה ונתנה לה את הכוחות לרצות לעשות בלי להפסיק, אז ה' איתה והיא מנסה פשוט לא להפסיק את מה שהתחילה…
