יהיו מההיסטוריונים שיגדירו את הקרב הזה כאחת מהמערכות שבעצם הכריעו את פניה של המלחמה ההיא. יהיו שיגידו שהתבוסה שנחלו בה הכוחות הנאצים הצילה בעצם את המזרח התיכון ואת הישוב הישן בארץ ישראל. ראש ממשלת בריטניה האגדי ווינסטון צ'רציל כתב עליה ביומנו לאחר המלחמה, אולי אף במידה מסוימת של חוסר דיוק: "לפני אל-עלמיין לא ידענו (הבריטים) ניצחון, אחרי אל-עלמיין לא ידענו עוד תבוסה".
עד היום מכונה המערכה ההיא כקרב אל-עלמיין השני. אולם עוד לפני שמגיע הקרב השני יש גם קרב ראשון שבו הבריטים נחלו הפסדים צורבים. אולם בל נקדים את המאוחר.
הדריסה הנאצית
יולי 1942, ארמיית פאנצ'ר אפריקה שהורכבה גם מכוח של יחידות ממונעות איטלקיות תחת פיקודו של ארווין רומל, הגיעה לשטח מצרים ואיימה להשתלט על תעלת סואץ, שהייתה סיר אספקה מרכזי וחשוב עבור עיקר המאמץ הבריטי, שלא ויתרו ואף הצליחו לבלום את המשך התקדמותו של רומל בקו אל-עלמיין, שזהו קו הגנה מבוצר החוסם למעשה את המעבר הצר בין חוף הים התיכון לבין מקום שנקרא שקע קטארה, שהוא בלתי עביר למעשה לכלי רכב, במרחק של כ-100 ק"מ ממערב לאלכסנדריה.
במהלך אותו החודש התרחשו לא מעט קרבות מבולבלים בין הכוחות הנאצים בפיקודו של רומל, לבין הכוחות הבריטים שבאותה העת היו תחת פיקודו של הגנרל קלוד ג'ון אייר אוקינלק, כשכל צד מנסה לפרוץ ללא הצלחה את מערך ההגנה של יריבו ולהשיג הכרעה במערכה. אולם לאחר ששני הצדדים ספגו באותן קרבות אבדות, שככה הלחימה, ולימים אף כונתה קרב אל-עלמיין הראשון.
רומל הפסיד במערכה הראשונה בעיקר בגלל תשישות כוחותיו, מחסור בדלק ושחיקת הציוד. לעומת הבריטים שהיו אומנם עם הגב לקיר, אך היו קרובים למצבורי האספקה שלהם ונהנו מיתרון מוחלט בכוח אדם ואש. אולם למרות הכל, לשני הצדדים נדרש שוב זמן להתארגן.
השמדת חמש מאות אלף היהודים שהיו באותה העת בארץ ישראל היתה אמורה להתבצע באותה השיטה ואותם האמצעים שבהם בוצע רצח יהודי אירופה – גיוס מתנדבים מתוך האוכלוסייה המקומית הלא יהודית כמסייעים לשיטה, בהדרכתם הצמודה של צוות גרמני מצומצם במקום
המפלות שספגו הבריטים באותן הקרבות גרמו אי נחת לצ'רצ'יל קצר הרוח, ומיד הורה לבצע סדרה של חילופי מפקדים בפיקוד הבריטי בזירה המזרח תיכונית. קלוד אוקינלק, מפקד "פיקוד המזרח התיכון" שנטל את הפיקוד גם על הארמייה השמינית, מונה למפקד הכוחות הבריטיים באיראן ובעיראק, ובמקומו מונה הרולד אלכסנדר למפקד הכוחות הבריטיים במצרים, ארץ ישראל וסוריה, ואילו גנרל ברנרד מונטגומרי מונה למפקד הארמייה השמינית, ונכנס לתפקידו ב-8 באוגוסט 1942.
עם כניסתו לתפקידו החל מונטוגומרי בהכנות להדיפת המתקפה הצפויה של רומל לאורך קו אל-עלמיין. את כוחותיו העיקריים הציב סביב רכס עלם חלפה, כ-20 ק"מ ממזרח לקו אל-עלמיין, במטרה לבלום שם את כוחות הציר הגרמני. מונטגומרי התכונן היטב לקרב זה במיוחד לאור העובדה שמועד ההתקפה והתכנית הגרמנית היו ידועים לו מראש כתוצאה של פענוח תשדורות ה"אניגמה" של מפקדת רומל.
בעוד הכוחות הנאציים של רומל המתינו נואשות לאספקה וציוד שהיה אמור להגיע בעיקר דרך הים, עסקו כוחות הצי וחייל האוויר הבריטי ביירוט רוב הספינות שהיו אמורות להגיע, גם זה בסיוע מפיענוח ה"אניגמה", מכונת הצופן הגרמנית שסיפקה למעשה את מועדי יציאת הספינות ואת מסלולם הצפוי. ולמרות שללא אספקה לא ניתן להילחם, הצליח בכל זאת רומל להיאחז בקו מספר חודשים.
לא בחיל ולא בכוח…
גם המחנה השמיני האנגלי לא נח על זרי הדפנה באותה העת. הגנרל ברנרד לו מונטגומרי לא נח לרגע ואט אט צבר כוח רב, יש שיגידו הרבה מעבר למה שעמד לרשותם של קודמיו בתפקיד, וזאת לקראת אותה מערכה מכריעה הצפויה להיות קשה ועקובה מדם.
לא רק כוח צבר מונטגומרי, ומכיוון שהימים הם טרום ימי הלחימה המודרנית כפי שהיא כיום, בעזרת שלל כוחות ריגול ולוחמה אלקטרונית שמצוי בידי המפקד בשטח, במהלך מבריק, יישם מונטגומרי מערכת שלמה של פעולות הסחה והטעייה כנגד הכוחות הנאצים בכדי שלא ידעו מאין תבוא המתקפה, וכך כשלמעשה תכנן הגנרל האנגלי לפתוח את המתקפה מצפון, הסווה בפועל את הטנקים כמשאיות, ובצד הדרומית הונחו אלפי טנקים מזויפים, מסילות ברזל, ואף קווי מים דומים כך שבהחלט נראה שכוח בריטי גדול מתאסף בצד הדרומי.
אך לא איש כרומל יתן למצב כך להמשיך, רומל שצפה כיצד כוחות הברית מזרימים תגבורות לארמיה השמינית הבריטית, החליט להפתיע את הבריטים ולצאת למתקפה וזאת בטרם ישיגו הבריטים עדיפות מספרית על כוחותיו. וכך, בסוף חודש אוגוסט החל רומל את מתקפת הציר, שנועדה למעשה לאגף מדרום את קו אל-עלמיין, ולמעשה להביא לניתוק כוחות הארמיה השמינית הבריטית מעורפם.
לרגע הזה התכוננו הבריטים, ואף ניהלו קרב מגננה מתוכנן היטב, ולא התקשו כלל לבלום את התקדמות הנאצים, וכך לאחר כשבוע של לחימה שבמהלכה ספגו הנאצים אבדות ניכרות, השלימו כוחותיו של רומל את נסיגתם חזרה בדיוק בעמדות המוצא שלהם, והיוזמה עברה לידי הבריטים.
מונטגומרי שהיה בעיצומן של ההכנות למתקפה הגדולה של כוחותיו על כוחות הציר בקו אל-עלמיין, במטרה להשמיד את כוחותיו של רומל ובסופו של דבר להשתלט על חופי צפון אפריקה, הצליח לשכנע את צ'רצ'יל לדחות את המתקפה המתוכננת לסוף אוקטובר, וזאת בכדי שניתן יהיה לקלוט כראוי את התגבורות שהגיעו למצרים, ולהשלים את ההכנות למתקפה.
את מהלך קרב אל-עלמיין ניתן למעשה לחלק ולהבין בשלושה שלבים:
- שלב החדירה (בין ה-23 ל-24 לאוקטובר) – במהלכה ניסו הכוחות הבריטיים לפרוץ את ההגנה הגרמנית על הציר.
- שלב השחיקה – שבוע ימים שבמהלכם החליפו הצדדים מה שמכונה מהלומות, אך במסגרת המהלומות נשחקו בהדרגה כוחותיו של רומל.
- שלב השבירה –הימים ימי סוף חודש חשוון תש"ג, במסגרתם הנחיתו הבריטים מהלומות בלתי פוסקות על הכוחות הנאציים בציר, הצליחו לפרוץ את מערך ההגנה של רומל, וגרמו לו לברוח במהירות מהמקום בכדי להינצל מהשמדה כוללת.
כי אם ברוחי אמר ה'…
הלחימה של הבריטים מול האויב הנאצי בשערי ארץ ישראל לא היה פשוט כלל ועיקר עבור תושבי היישוב, בעיקר היהודים. הידיעות על השואה האיומה ומעשיהם של הנאצים ועוזריהם ימ"ש הגיעו גם לארץ ישראל – ודווקא משום כך מפלס הדאגה הלך ועלה ככל שהתקדמו כוחותיו של רומל, ונשמו לרווחה ככל שהדפו ומחצו כוחותיו של מונטגומרי.
דווקא כעת, ערב ימי חודש כסליו, בה גברו מעטים על רבים, טהורים על טמאים, חשוב לציין כי לא לחינם מפלס הדאגה הלך ועלה. בשנת תשס"ו פורסם מאמר מתוך ספר של שני היסטוריונים גרמניים, קלאוס מיכאל מלמן, מנהל המרכז לחקר הנאצים בגרמניה, ומרטין קופרס, לפיו, כבר בקיץ 1942 עם התקדמות הכוחות לכיוון מצרים וארץ ישראל, עוד לפני בכלל שהגיעו לשערי אל-עלמיין, השלימו הנאצים את ההכנות לביצוע התוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל.
על פי המחקר, הקימו הנאצים לצורך הפעולה עוצבת מבצע מיוחדת במסגרת האס אס בשם "איינזצגרופה אגיפטן", שכללה 24 חיילי אס אס בפיקודו של ולטר ראוף ימ"ש, קצין אס אס, מי שהיה אחראי על ייצורן של המשאיות להמתה באמצעות גז הפליטה שלהן שהוזרם לתא מטען אטום ובו הקורבנות היהודים הי"ד.
השמדת חמש מאות אלף היהודים שהיו באותה העת בארץ ישראל היתה אמורה להתבצע באותה השיטה ואותם האמצעים שבהם בוצע רצח יהודי אירופה – גיוס מתנדבים מתוך האוכלוסייה המקומית הלא יהודית כמסייעים לשיטה, בהדרכתם הצמודה של צוות גרמני מצומצם במקום.
אנשי עוצבת המבצע אף הוצבו כבר באתונה והמתינו לפקודה לנוע לארץ ישראל, אך הוורמאכט התנגד לבוא הצוות לאזור והצוות נאלץ להשאר ביוון. לדברי החוקרים, העובדה כי התוכנית התגלתה 64 שנים לאחר שנרקמה, נובעת מכך שהם איתרו מסמכים שחוקרים אחרים פסחו עליהם.
