מסופר על יהודי בתימן שגידל בחצרו תרנגול נדיר בעל נוצות מרהיבות ביופיין, בוקר אחד יצא האיש אל הלול, וראה שהוא פתוח לרווחה והתרנגול איננו, החל האיש לחפשו, ונזכר כי שכנו העני עקב אחריו באחד הימים וראה היכן מחביא את המפתח, בוודאי חשב אותו האיש, השכן העני לבטח הוא הגנב, תבע אותו לדין אצל רבי יצחק חייא הלוי רבה הראשי של יהודי תימן, השכן העני הכחיש מכל וכל, הסתכל עליו רבי יצחק וראה ברזונו ודלותו, והבין כי עניו העבירתו על דעתו, ועל דעת קונו, ולא עמד בפיתוי ונכשל בעוון גזל, אך מאידך הלה כופר באשמה מכל וכל, מה יעשה? חישב הרב בחכמתו בענין, מצד אחד כתוב ו"דל לא תהדר בריבו", ומאידך עמד לפניו הפסוק במשלי "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", פנה אל התובע בשאלה: האם ראית את שכנך גונב את התרנגול? הודה האיש שלא ראה את שכנו גונב בעיניו ממש, אמר הרב: אם כן כיצד הינך מאשים את שכנך בכזו אשמה קשה? אומר לך מה שהיה, אמש שכחת לסגור את דלת חצירך, והתרנגול בראותו את הדלת פתוחה, יצא בשמחה לטיול מהנה, ראה השכן את התרנגול חופשי, וביקש להחזירו לך, ואתה הקמת קול זעקה, ועכשיו אינו יכול להחזיר לך מבלי שיחשדוהו לגנב, אורו עיניו של השכן העני, שמח על תחבולת הרב להוציאו מן המיצר ואמר: אכן כדברי הרב כך היה…
חכמתה של דעת תורה היא להביא לשלום לאמת ולצדק בתחבולה וביצירה, וככתוב בתחבולות תעשה לך וגו', העצה להגיע לאמת היא לאו דווקא לבייש את השני, אלא ברגישות רבה ובהכוונה לאמת הצרופה, וזה הכתוב בפרשתנו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", המשפטים יהיו לפניהם, היינו מותאמים בחכמת התורה לכל אחד ולכל סיטואציה, זאת מבלי לסטות כהוא זה מדרך התורה הצרופה, אלא בחכמה יבנה ובתבונה יתכונן.
היה זה ביום שישי חורפי למדיי בבני ברק עיר התורה, באחד מחברות האוטובוסים הגדולות שמשנעות את האנשים מבני ברק לעיר הקודש והמקדש ירושלים היה חסר גדול של נהגים, ומשכך היו שיבושים גדולים בלו"ז הנסיעות, עמדו עשרות אנשים נזעמים ברחוב רבי עקיבא מחכים לאוטובוס הגואל שישנעם ירושלימה לשבות שם את שבתם, אך אוטובוס אין, השעות חולפות, ושבת עוד מעט בפתח, היום קצר והנוסעים רבים והחברה משום מה עצלה, ומה יהיה על עונג שבת קודש, האם יהיה לנו היכן לשהות שבת? ניקרה השאלה, הן בבית לא הכינו אוכל, ולנסוע אין במה.
אט אט הלכו ופחתו האנשים, משפחות שלמות חזרו לבתיהם נחפזים להכין את שבתם איך שהוא, אך כמה עשרות אנשים נשארו עומדים בתחנה מחכים לגואל, לפתע יורד במורד רחוב רבי עקיבא אוטובוס, כמו מלאך משמים מופיע, האנשים עומדים הכן להסתער על האוטובוס, אך משהתקרב האוטובוס מפח נפש אחז בכולם, המספר הרשום על האוטובוס היה הקו שנוסע לאשדוד, משנעצר האוטובוס ראו כי אוטובוס ריק הוא, והנהג שואל בקול: יש מישהו לאשדוד, אך אף אחד לא ממתין לנסוע לאשדוד, רק כמה משפחות עם ילדים ומטלטלים הממתינים לנסיעה ירושלימה, מתחילים האנשים לדבר עם הנהג ומנסים לשכנע אותו לקחתם לירושלים, הן האוטובוס ריק, והשעה מאוחרת, ואוטובוסים לאשדוד עברו גם עברו, ולמצוא נוסעים לשם בשעה כזו כמעט בוודאות שלא יהיו, אז אנא עשה עמנו חסד וקח אותנו למחוז חפצנו.
בתחילה סרב בנחרצות הנהג, באומרו כי יאבד את מקור פרנסתו באם יקחם למחוז חפצם, אך לאחר הפצרות רבות, והיו גם כאלה שהבטיחו ברכות לרוב באם יאות לעשות מעשה נאצל זה למען האנשים הממתינים שאין להם היכן לשבות, לאחר כל ההפצרות נענה הנהג והעלה את כולם לכיוון ירושלים, כמובן שהברכות הורעפו על ראשו של הנהג למכביר, פרנסה, נחת, אושר ועושר, וכל האיחולים הטובים, כולם תפסו את מקומותיהם ונתנו לנשימות להסדיר עצמם.
לכשיצאו מן העיר והתרחקו ממנה מרחק מה, ניגש אל הנהג יהודי נכבד מבוגר מעט, אשר אותות בגרות וחכמה על פניו, ושאלה בפיו, תמה אני עליך כבוד הנהג, הן אתה אמרת בתחילה כי עלול אתה להפסיד את כל פרנסתך, ואיך עשית כדבר הזה לקחתנו לירושלים במקום לנסוע את נסיעתך הקבועה לאשדוד? וכי מה יהיה על ילדיך המחכים לאוכל לפי הטף? אמנם מצות חסד גדולה היא לאין ערוך, אך האם אתה יכול לוותר על מצוות החסד בילדיך ובמשפחתך? רוצה אני להבין פשר הדברים אמר אותו אדם לנהג.
הנהג מתבונן באותו יהודי ואומר: האם מבטיח לי שתקבל כל מה שאומר לך? הלה הנהן בראשו להן, והנהג פתח את דברו וסיפר: בשעה שאתם המתנתם לאוטובוס המיוחל התחוללה סערה במשרדי החברה, אכן היה חוסר באוטובוסים, אך כל נהג שחזר מנסיעה ושמע את הלחץ בטלפונים והצעקות המלוות אותם בטוענה שאין אוטובוסים סרב נחרצות לצאת לאסוף אותכם, מהסיבה הפשוטה ביותר, כי הוא הבין שהוא זה שהולך לקבל את כל התסכול הנורא שלכם, כך עברו עוד כמה דקות יקרות ואף אחד אינו מסכים לצאת לדרך, מנהל החברה פנה גם אליי, ומשראיתי שאף אחד לא מוכן לצאת אמרתי למנהל שאני אעשה זאת, כמובן שנתברכתי מברכותיו והוערכתי בהערכה רבה, ואף הובטח לי צופר נאה על נסיעה זו, אך מה אעשה עם הזעם הכבוש שלכם? ידעתי שעומד אני לפני לינצ' לא קטן שלכם, לפני שיצאתי אליכם החלפתי את המספר 402 הנוסע לירושלים למספר 350 הנוסע לאשדוד, והמשך הסיפור ידוע לכם, הגעתי לתחנה כשאתם חושבים שאני אמור לנסוע לאשדוד, ולאחר הפצרותיכם הסכמתי לקחתכם, ותחת כל קיתונות הבוז והחרפה שהייתי אמור לקבל שלא באשמתי, הפכתי בתחבולה לברכות פיכם, וגם לי וגם לכם היתה הישועה,
בתחבולות תעשה לך
גם בעבודה עם נוער ובכלל ההתעסקות עם כל אדם באשר הוא אדם הדרך היא בתחבולות תעשה לך, לעיתים צריך להתקרב אליו מצד זה, ולעיתים דווקא לבוא אליו מן הצד וההסתכלות השונה לגמרי תיטיב איתו יותר.
לעיתים הדרך הישרה שתתיישב יותר על הלב, היא המחוכמת והלא רגילה, המחנך לא תמיד יגיע לתלמידו באותה הדרך, אלא מה שיבין שיגרום לו להיטיב את דרכיו, ולעיתים בתחבולות תעשה לך מלחמה עם היצר, ורק כך נצליח, חנוך לנער על פי דרכו אומר הנביא, אך לעיתים גם דרכו של הנער משתנית מעת לעת, וגם את דרכי החינוך צריך להתאים לסיטואציה העכשווית.
בעולם המשפט שאינו תורני יש המון אינטריגות, אנו נחשפים בהמון רפש המותחים בימים אלו…. והדברים ידועים, ועל זה כבר קראו בקול "פרשת משפטים-בושה", אבל אצלנו הקהל האמוני אנו אומרים פרשת משפטים-גאוה, גאוה על רגישות, גאוה על דין אמת מתוך יצירה והתחשבות, גאוה על היותנו מקבלי ומקיימי התורה על כל תגיה נקודותיה ודקדוקיה, ועל זאת גאוותנו
