שיתוף
תגובות
יהדות » זמני סיום צום תשעה באב תשפ"א
הצום הרביעי
היום מציינים בעם ישראל בארץ הקודש ובתפוצות את צום תשעה באב, לאות אבל על חורבן בית המקדש הראשון והשני ושורת אסונות שקרו לעם ישראל לאורך השנים בתאריך זה
תגיות:
הדמיית בית המקדש במוזיאון ישראל | צילום: Alexandra Lande, שאטרסטוק

ירושלים 20:12

תל אביב 20:15

חיפה 20:16

באר שבע 20:13

אלעד – 20:16

אשדוד – 20:16

בית שמש – 20:15

ביתר עילית – 20:14

בני ברק – 20:16

טבריה – 20:16

מודיעין עילית – 20:15

רחובות – 20:16

צפת – 20:16

ערד – 20:13

נתניה – 20:17

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן אשר מקורו בדברי הנביאים ונקבע במשנה, ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על חורבן בתי המקדש – חורבן בית ראשון בשנת ג'של"ח בידי צבאו של נבוכדנצר השני מלך בבל, וחורבן בית שני בשנת ג'תתכ"ח בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס, וגם על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת אלפיים שנה.

בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. עם זאת, במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.

התענית בתקופת גלות בבל

בית המקדש הראשון חרב בשנת ג'של"ח.

קיומו של צום בחודש אב שנקבע לאחר חורבן בית המקדש הראשון מוזכר כבר בספר זכריה (שזמנו מתוארך לסוף תקופת גלות בבל ותחילת ימי בית המקדש השני), אך ללא פירוט באיזה יום בחודש חל הצום. בספר מתוארת משלחת מבבל שנשלחה אל כהנים ונביאים בארץ ישראל עם שאלה לגבי עצם התענית בחודש אב, וזאת לאור התהליך ההפוך: שיבת ציון ובניית בית המקדש השני: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?".

התשובה למשלחת היא סדרת נבואות ארוכה הכוללת דברי מוסר על חשיבות תיקון המעשים הרעים העולה בהרבה על חשיבות הצום, ונבואות נחמה על בניין ירושלים ויהודה. בסיום מופיעה נבואה על הפיכת הצומות לימי שמחה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָא-וֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".

ההנחה היא שהצום המוזכר בספר זכריה התקיים בתשעה באב או בסמוך לו, בהתאם לכך שיום חורבן בית המקדש הראשון מתוארך לז' באב בספר מלכים, ולי' באב בספר ירמיהו. הגמרא במסכת תענית שדנה בסתירה זו בתאריך, אומרת כי החורבן היה בתקופה שבין שני תאריכים אלו, ואת עיקרו של החורבן ליום ט' באב".

התענית בתקופת בית שני

הדעות חלוקות בשאלה האם צום תשעה באב התקיים במהלך תקופת בית שני.

בתקופת בית שני מוזכר התאריך תשעה באב בהקשר של יום קרבן עצים, אשר נחשב יום שמחה (מאוחר יותר נדחה קורבן עצים זה לט"ו באב מסיבות שונות) יש שכתבו שקרבן העצים נקבע ליום זה בכוונה, על מנת לקיים את נבואת זכריה על הפיכת ימי צום לימי שמחה.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב בפירוש המשנה כי צום תשעה באב נהג גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו. מנגד, רבים חלקו על דעה זו של הרמב"ם.

יש שהסבירו כי גם לשיטת הרמב"ם לא היה צום קבוע ביום תשעה באב בתקופת בית שני, אלא קיום הצום היה תלוי בנסיבות המדיניות: כאשר הייתה חירות לישראל לא נהג הצום, וכאשר אבדה החירות נהג הצום.

במשנה במסכת תענית (שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא וחורבן בית המקדש השני), מוזכר לראשונה התאריך "תשעה באב" כיום צום על חורבן בתי המקדש הראשון והשני. הגמרא מביאה ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על התאריך תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את יום החורבן כז' באב וכי' באב: "אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד: בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו." בניגוד להלכה שנקבעה, דעת רבי יוחנן הייתה שראוי היה לקבוע את התענית בעשרה באב, "מפני שרובו של היכל בו נשרף", אולם חכמים שחלקו עליו העדיפו את קביעת הצום ביום בו התחילה הפורענות, ולא ביום בו היה עיקר הפורענות. יחד עם זאת, מנהגי אבלות מצומצמים נקבעו ליום י' באב.

יום הצום

על פי סדרו של הלוח הקבוע, ט' באב חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח שלפניו, ועל כן הוא אינו חל לעולם בימים שני, רביעי או שישי (כאשר חל תשעה באב בשבת, הוא נדחה ליום ראשון). צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בט' באב, כלומר כ־24 שעות וחצי. מאחר שצום זה הוא מדרבנן ולא מהתורה, אין בו חובת תוספת לעיקר היום, בניגוד לשבת ויום כיפור הקבועים מהתורה, ולהם תוספת שבת ותוספת יום כיפור עוד טרם שקיעת החמה.

יום מוּעד לפורענויות

יום זה היה מוּעד לפורענויות ליהודים מאז ומתמיד, ואירעו בו חמישה אסונות היסטוריים: נגזר על דור המדבר כי לא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים; חורבן בית המקדש הראשון; חורבן בית המקדש השני; כיבוש העיר ביתר בידי הרומאים – אירוע שסימל את כישלונו של מרד בר כוכבא חרישת ירושלים בידי הרומאים.

בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר:

  • גירוש יהודי אנגליה – ביום ט' באב בשנת ה'ן' הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד כ"ו בחשוון ה'נ"א, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
  • גירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-ליל ח' באב ה'רנ"ב. האירוע נחרת בזיכרון עם ישראל כחלק מהאסונות שחלו ביום תשעה באב.
  • בערב תשעה באב (ח' באב) ה'תש"ב, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
  • תחילת יישום תכנית ההתנתקות בשנת ה'תשס"ה תוכננה להתחיל במועד שחל לקראת ימי בין המצרים, אך בעקבות פנייה של ראש מנהלת סל"ע יונתן בשיא הוחלט לדחותו עד אחרי תשעה באב, אך הוא החל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו נשרף רוב ההיכל. החל מאותה שנה, חלק ממתנגדי התכנית התקינו קינות ייחודיות על הרס היישובים, והוסיפו אותן על קינות תשעה באב.

הלכות תשעה באב

ימי בין המצרים הם הימים שמתחילים בתענית שבעה עשר בתמוז, עד לאחר תשעה באב. במהלך תקופה זו נוהגים דיני אבלות שונים שחומרתם עולה ככל שקרב תשעה באב (החל מי"ז בתמוז, החל מר"ח אב, ובשבוע בו חל תשעה באב). דינים נוספים חלים על ערב תשעה באב.

בערב תשעה באב אסרו חז"ל לאכול בסעודה המפסקת (הסעודה הנערכת בסמוך לתחילת הצום) בשר ולשתות יין. איסור זה מופיע כבר במשנה, אך ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר ולשתות יין כבר מראש חודש אב (מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים), או בשבוע בו חל תשעה באב (מנהג חלק מהספרדים) והתימנים לא אוכלים בשר ושותים יין רק בסעודה מפסקת כמו שכתוב במשנה.

בסעודה המפסקת אסור לאכול יותר מתבשיל אחד, וישנם דיונים בהלכה מה הגדרתו של תבשיל לעניין איסור זה. כמו כן אסור לאכול את הסעודה המפסקת בקבוצה של 3 אנשים ויותר ביחד, על מנת שלא להתחייב בזימון בברכת המזון. ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסעודה זו, ולשים עליה אפר – כמנהג אבלים. הביצה נחשבת כתבשיל, לפיכך הנוהגים מנהג זה אינם אוכלים תבשיל נוסף בסעודה. אחרים נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה של העדשים המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים למאכל אבלים.

בקרב יהודי אשכנז נוהגים רבים לאכול סעודה רגילה קודם לצום, ומעט קודם לכניסת הצום לאכול סעודת מפסקת סמלית, לפי דיניה.

בשנה שבה חל תשעה באב בשבת או במוצאי שבת, ניתן לאכול בסעודה המפסקת (שהיא בעצם סעודה שלישית של שבת) ללא כל ההגבלות הללו, היות שאין נוהגים מנהגי אבלות בשבת.

מאחר שתשעה באב הוא החמור מכל צומות האבל, חלים בו חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים. השוני בין שני הצומות מצוי בחומרת האיסור, כך שבעוד יום כיפור נוהג מדאורייתא, תשעה באב נוהג מדרבנן. הבדל נוסף בין ימים אלו טמון במהות העומדת מאחורי איסורי היום; בעוד שביום כיפור חלים העינויים משום קדושה וכפרה, בתשעה באב נאסרו הדברים משום היותו יום צרה ואבל. שוני זה בא לידי ביטוי במימרה החסידית המתארת את הקדושה העילאית המיוחסת לצומות אלו: "שני ימים יש בשנה שהאיסור לאכול בהם מיותר – תשעה באב ויום כיפור. בתשעה באב – מי יכול לאכול? וביום כיפור – מי רוצה לאכול?"

חמשת האיסורים כוללים הימנעות מהדברים הבאים:

  • אכילה ושתייה – אסורה כל אכילה ושתייה. חולים פטורים מאיסור זה לגמרי, משום שחכמים לא החילו את חובת הצום על חולים. עם זאת, מצופה מהם ש"לא להתענג במאכל ובמשתה". יולדת (ב־30 ימים הראשונים לאחר לידה) פטורה מהצום, ונחלקו הדעות האם היא רשאית לצום כאשר מרגישה את עצמה כשירה לכך. מעוברות ומניקות חייבות בצום, אולם אם הן סובלות מחולשה נחשבות כחולות ואינן חייבות לצום.
  • רחיצה – רחיצה לשם הנאה אסורה, בין במים חמים ובין במים קרים. אולם מותר לשטוף ידיים כדי להסיר מהן לכלוך, וכן נוטלים ידיים שחרית עד פרקי האצבעות, וכן מותר מעבר במים להולך בדרך להקביל פני רבו וכאשר אין לו אפשרות אחרת.
  • סיכה – משיחת הגוף בתכשירים לטיפוח או הנאה. סיכה לצורך רפואי מותרת.
  • נעילת הסנדל – נעילת נעליים העשויות מעור. יש מחמירים ולא נועלים שום נעל נוחה גם שאינה מעור.
  • מאחר שמהותו של תשעה באב היא האבלות על החורבן, חלים בו מנהגי אבלות נוספים: נמנעים מישיבה על כיסא הגבוה משלושה טפחים (אך רק עד חצות היום), יש הנמנעים מהרחה של מיני בשמים, ממעיטים באמצעי הנוחות בשינה, כגון שימוש בכרית אחת במקום שתיים למי שרגיל בכך, או לישון על מזרן המונח על הרצפה, ולא על מיטה.

בתשעה באב נאסר לימוד תורה. סיבת איסור זה היא בכך שהלימוד משמח את הלב: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב", ומשום כך בתשעה באב, שהוא יום אבלות, אסור ללמוד תורה.

למרות האיסור, ספרים רבים הקשורים בחורבן מותרים בלמידה כל עוד היא נערכת בצורה שטחית וללא עיון. במסגרת זו ניתן ללמוד כתובים העוסקים בפורענות עם ישראל כגון מגילת איכה (יחד עם מדרש איכה רבה ומדרש ילקוט שמעוני על איכה), ספר איוב, חלקי הפורענות שבספר ירמיה וסיפור החורבן והגלות בספר מלכים. נוסף על כך, ניתן ללמוד חלקים בתורה שבעל פה העוסקים בפורענות ובאבלות ובהם הפרק השלישי במסכת מועד קטן ('ואלו מגלחים') אשר עוסק בדיני אבלות, אגדות החורבן במסכת גיטין, תיאור האירועים שהובילו לצומות במסכת תענית ומקורות אחרים בגמרא העוסקים בחורבן וכן פירוש המהר"ל על אגדות החורבן. כמו כן, מותר ללמוד את הלכות היום – הלכות אבלות והלכות תשעה באב – ולקרוא את הקינות לתשעה באב.

בנוסף לכך נהגו רבים לקרוא בתשעה באב את סיפורי חורבן הבית, וספרים המתארים את צרותיו של עם ישראל בגלות ואת נוראות השואה. בין הספרים הללו מצויים בין היתר: ספר מלחמת היהודים שחובר בידי יוסף בן מתתיהו, ספר האגדה, ספרי היסטוריה של עם ישראל בזמן הגלות וספרות השואה.

איסור עשיית מלאכה. הגדרת מלאכה לעניין זה היא עבודה או עיסוק ממושך בדבר המסיח דעת מן האבלות, ואינה זהה להגדרת מלאכה לעניין שבת.

עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום: במקום בו נהגו שלא לעשות מלאכה – אסור לעבוד, ובמקום בו נהגו לעשות מלאכה – הדבר מותר. חז"ל המליצו להימנע מעשיית מלאכה, ואמרו שהעושה מלאכה ביום זה אינו רואה בה סימן ברכה, מכיון שהדבר מסיח את הדעת מהאבלות. בימינו נהוג שלא לעשות מלאכה לפחות עד חצות היום; לאחר חצות היום הדבר מותר אבל ממעטים.

תלמידי חכמים אסורים לעשות מלאכה בכל מקום.

ה"חברים" כלומר תלמידי חכמים אינם שואלים בשלום חבריהם בתשעה באב, אך הם משיבים שלום בשפה רפה ובכובד ראש ל"הדיוטות" שאינם יודעים הלכה זו תוספתא.

כאשר חל תשעה באב בשבת, מנהגי האבלות נדחים ליום ראשון, עשרה באב. בשבת עצמה אין נוהגים דיני האבלות, אף שהיא חלה ביום ט' באב, ומותר לאכול אף בסעודה המפסקת בשר ויין.

עם זאת, נחלקו הפוסקים לגבי לימוד תורה: לדעת הקיצור שולחן ערוך אסור ללמוד בכל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ולדעת המשנה ברורה מותר ללמוד כל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ואסור רק מחצות יום השבת ואילך.

כאשר התענית נדחית ליום ראשון, יש בה קולות מסוימות: מעוברות ומניקות שהן חלשות מותרות לאכול ולשתות; 'בעל ברית', כלומר הורי התינוק הנימול, המוהל והסנדק – אינם משלימים תעניתם אלא אוכלים לאחר המנחה. ועושים הבדלה לפני שאוכלים כמו שכולם מבדילים על היין בצאת הצום.

סדר התפילות ומנהגים

בקהילות רבות נהוג שלא יושבים על הספסלים אלא יושבים על הארץ. בקהילות הספרדים במערב אירופה נהוג אמנם לשבת על ספסלים אך אין יושבים במקום הקבוע. נהוג להסיר את הפרוכות מן ההיכל או ארון הקודש וכן נוהגים לעמעם את התאורה בבית הכנסת ולהשאיר רק מעט אור או להדליק נרות.

לפני תפילת ערבית נהוג בקהילות ספרדיות מסוימות לקרוא מספר קינות (קינות אלו היו נאמרות בעבר בשבתות של בין המצרים אך מנהג זה התבטל בשל האיסור לומר קינה בשבת). בכל הקהילות הספרדיות, וגם אצל יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז ("על נהרות בבל"). יהודי תימן אף מוסיפים את מזמור ע"ט. בחלק מקהילות הספרדים קוראים לאחר מזמור קל"ז את הקינה "אוי כי ירד אש מן השמים לירושלים". לאחר מכן, בקהילות רבות אומרים את שירת האזינו, את "בצר לך", ואת "כי אל רחום". מנהג קדום אצל יהודי ארם צובא הוא לקרוא את מגילת איכה לאחר שירת האזינו ולפני תפילת ערבית (ולא אחרי תפלת העמידה כמו ברוב העדות). בקהילות אשכנז לא נהגו להוסיף כלל קטעים קודם תפילת ערבית.

בתפילת שמונה עשרה של ערבית מוסיפים, על פי רוב נוסחי התפילה, את תפילת עננו (למעט האשכנזים שאומרים אותה רק במנחה), ובחלק מן הקהילות מוסיפים גם את תפילת נחם.

לאחר תפילת העמידה אומר החזן חצי קדיש. כאשר חל הצום במוצאי שבת אומרים לאחר הקדיש את ברכת מאורי האש על נר הבדלה. לאחר מכן עדות המזרח מקוננים בפיוט "למי אבכה וכף אכה".קוראים את מגילת איכה, במרבית הקהילות קוראים את המגילה ללא ברכה (במספר קהילות אשכנזיות נהוג לברך לפניה "על מקרא מגילה", על פי דעת הגר"א ואף לקרוא ממגילת קלף). ישנן קהילות בהן הקהל קורא את המגילה בשקט, כל אחד לעצמו, והחזן לא מגביה קולו. לאחר המגילה נהוג לומר קינות נוספות מדורות מאוחרים.

בתום אמירת הקינות נהוג לומר קדושה דסידרא (למעט מנהג תימן הבלדי) אך מתחילים מ"ואתה קדוש" (כמו בבית האבל) ואין אומרים את הפסוק "ואני זאת בריתי". לאחר מכן אומרים קדיש בלי המלים "תתקבל (צלותנא ובעותנא עם) צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל…" בניגוד לשאר ימות השנה[48] אך יש נוהגים בכל זאת לומר תתקבל[49]. אצל הספרדים נהוג לומר קדיש מורחב עם הוספה של קטעים מסוימים, קדיש הנאמר גם בסיום מסכת ובעת ההלוויה, כאשר במקום "תתקבל" אומרים "תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין, יעדה מננא ומנכון ומעל עמיה ישראל ואמרו אמן" (תרגום: יכלו החרב והרעב והמגפה והמחלות הרעות. יסיר (השם) מאיתנו, ומכם ומעל עמו ישראל. ואמרו: "אמן!") אצל הספרדים ובעוד קהילות נהוג להכריז את מספר השנים לחורבן בית המקדש השני. לפני הכרזה זו נהוג לכבות כמעט את כל הנרות בבית הכנסת ולהשאיר רק נר בודד דלוק.

במקרה בו חל תשעה באב במוצאי שבת, מבדילים בצורה מצומצמת – ללא יין, בשמים או ברכה אלא באמירה בלבד ("ברוך המבדיל בין קודש לחול") ומברכים ברכת מאורי האש. וכן בתפילת העמידה אומרים הבדלה בברכת "אתה חונן" כמו בכל מוצאי שבת. אין אומרים "שובה ה' עד מתי" ו"ויהי נעם" הנאמר בסוף תפילת ערבית של מוצאי שבת. במוצאי צום תשעה באב משלימים את ההבדלה, כדי שיהיה מותר לאכול, בברכת יין ובברכת ההבדלה, אך ללא בשמים.

ברוב הקהילות האשכנזיות, בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין ולא בתפילת שחרית כמו בשאר הימים, ונוהגים שבתשעה באב בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, כדרך האבלים. מנהג זה החל לקראת סוף תקופת הראשונים והוא הונהג כפשרה בין שיטות בהלכה שגרסו שאין להניח תפילין בתשעה באב כלל (כמו אבל ביום הראשון), לבין שיטות אחרות שסברו שיש להניחם כרגיל. בקהילות ספרדיות מעטות נהוג להניח טלית ותפילין בבית לפני תפילת שחרית, לקרוא בהם קריאת שמע ולחלוץ אותם, ולהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. הטעם למנהג זה הוא ההלכה האוסרת על אמירת קריאת שמע ללא טלית ותפילין. בקרב היישוב הספרדי הוותיק בארץ ישראל (בעיקר בירושלים) נהוג מתקופה קדומה להתפלל את תפילת שחרית עם טלית ותפילין, ולחלוץ אותם רק לפני אמירת הקינות. מנהג זה התפשט גם אצל יהודים ספרדים שאינם מוותיקי היישוב שרצו לקבל עליהם את מנהג ארץ ישראל. אף הרמב"ם שלא היה מתושבי ארץ ישראל מעיד שרק מעט חכמים נמנעו להניח תפילין של ראש בלבד, ומדבריו משתמע שבקהילות ספרד הניחו תפילין ביום זה.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צרכי" שכן היא נתקנה על הנעליים ואין נועלים נעלי עור ביום זה, ולפיכך יש נוהגים לברך, יש נוהגים שלא לברך (כגון: בקהילות גאורגיה), ויש הנוהגים לברך במוצאי הצום בעת שנועלים נעליים. יש מיהודי תימן הנוהגים להשמיט אף את ברכת "המעביר שינה". כמו כן קיימת מחלוקת האם אומרים את פסוקי הקרבנות. האוסרים סוברים שכיוון שאסור ללמוד תורה אין לאומרם, והמתירים סוברים שהם ככל סדר התפילה ולכן אומרים אותם, ולמעשה נהוג ברוב הקהילות לאומרם.

במרבית קהילות ספרד, וגם בתימן, איטליה וגאורגיה, אומרים בשחרית את שירת האזינו במקום את שירת הים. אך אצל האשכנזים וחלק מן הספרדים, אומרים את שירת הים כבכל יום. אצל הספרדים הנוהגים לומר את שירת הים, אומרים את שירת האזינו כפתיחה לקינות.

בקהילות רבות נהוג להשמיט אמירת ברכת כהנים. בחלק מקהילות הספרדים, ובקהילות גאורגיה משנים את אמירת נוסח הקדושה בדומה לנוסח אשכנז ("נקדש את שמך בעולם" במקום "נקדישך ונעריצך"), ואף מקצרים את נוסח ברכת שים שלום לנוסח "עושה השלום ברכנו ברוב עוז ושלום, כי אתה אדון השלום. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. אמן" ואין אומרים את תפילת אלהי נצור. במרבית הקהילות נהגו לומר בחזרת הש"ץ קרובה לתשעה באב, מנהג שהשתמר רק בנוסח איטליה ובמנהג אשכנז המערבי; בשאר נוסחי התפילה התבטל או שנאמר לאחר החזרה כחלק מהקינות.

ברוב הקהילות נהוג שאין אומרים תחנון בתשעה באב, אך אצל יהודי תימן אומרים אותו. ביחס למיקום אמירת הקינות ישנה מחלוקת: לפי מנהג רוב קהילות הספרדים וכן במנהג איטליה ותימן אומרים את הקינות מיד לאחר החזרה לפני הוצאת ספר תורה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני הקינות). לפי מנהג אשכנז וקצת מקהילות הספרדים אומרים את הקינות רק לאחר הקריאה בתורה. לא שרים פסוקים בניגון בעת הוצאת ספר התורה.

ישנם מנהגים רבים ביחס לקריאת התורה הנהוגים בקהילות השונות. בין היתר קיימים המנהגים הבאים: לעטוף את ספר התורה במפית שחורה, ואצל יהודי גאורגיה, עוטפים את ספר התורה בחלוק שחור; לא להגביה את הספר; לקרוא בפינה צדדית של בית הכנסת ולא מן הבימה; לומר לפני הברכה "ברוך דיין האמת" במקום אמירת "ה' עמכם".

קוראים בתורה בפרשת "כי תוליד בנים ובני בנים". ומפטירים בירמיה. בקהילות ספרדיות רבות נהוג לתרגם את ההפטרה לשפה המדוברת (לאדינו, ערבית יהודית ועוד), ואילו התימנים מתרגמים אותה לארמית. מברכים לאחר ההפטרה שלוש ברכות בלבד: ברכת האל הנאמן בכל דבריו, משמח ציון בבניה ומגן דוד. אצל יהודי תימן משנים את הברכה האמצעית ואומרים את הנוסח כמו בתפילת רחם. לאחר ההפטרה אומרים אשרי וקדושה דסידרא ממנה משמיטים את הפסוק "ואני זאת בריתי" כיוון שהפסוק דן בלימוד תורה ואין לומדים תורה בתשעה באב.

בקהילות רבות נהוג להשמיט את סיום התפילה (שיר של יום, אין כאלקינו, עלינו לשבח וכו') אך בכמה מקהילות הספרדים מסיימים כבכל יום. ברוב הקהילות נהוג לקרוא את מגילת איכה גם ביום, אך אצל האשכנזים לא נהוג בכך (אם כי יש מחזורים בנוסח אשכנז המציינים שראוי לקרוא את איכה גם ביום).

לאחר חצות היום מקלים מעט בשניים ממנהגי האבלות של יום תשעה באב: יושבים על כיסא, ולא על הרצפה, ומניחים טלית ותפילין בתפילת מנחה (מי שלא הניח בתפילת שחרית). בחלק מקהילות צפון אפריקה נוהגים לעסוק לאחר חצות היום בסידור וניקוי הבית (ואפילו בסיוד) – מנהג המבטא את הכנה לביאת המשיח (שצריך להיוולד, בתשעה באב).

בכמה מקהילות צפון אפריקה אומרים לפני תפילת מנחה פיוטי נחמה, כדוגמת הפיוט "ארץ חפץ נדחיך" לריב"ש. בשאר הקהילות מתחילים כבכל יום עד לאחר אמירת חצי קדיש שאחר אשרי. למנהג איטליה שאומרים ובא לציון בתעניות כוללים בו את הפסוק "ואני זאת בריתי" שהושמט בשחרית. לאחר מכן מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת "ויחל משה" כבכל תענית ציבור. ברוב הקהילות מפטירים "שובה ישראל". הספרדים מוסיפים גם פסוקים ממיכה. האשכנזים מפטירים "דרשו ה' בהימצאו"[62] כפי מנהגם בכל תענית. אצל חלק מיהודי תימן נהוג כדעת הרמב"ם שלא להפטיר כלל במנחה של תשעה באב

בתפילת שמונה עשרה מוסיפים בברכת "בונה ירושלים" בכל הקהילות את תפילת נחם, העוסקת בציפייה שבית המקדש השלישי יבנה במהרה. בקהילות הספרדיות בהן משנים את נוסח הקדושה וברכת שים שלום בשחרית, בתפילת מנחה אומרים את הנוסח הרגיל. כמו כן אומרים ברכת כהנים כאשר מתפללים מנחה בערבו של יום, גם בקהילות שאינן אומרות בשחרית.

אחרי חזרת הש"ץ אומרים אצל הספרדים והתימנים פיוטי נחמה ופסוקים המלוקטים מנבואות הנחמה בספר ישעיה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני כן) ואחר כך קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו) ועלינו לשבח (התימנים לא אומרים עלינו לשבח). אצל האשכנזים אומרים קדיש תתקבל מיד לאחר חזרת הש"ץ, עלינו לשבח ואחר כך אומרים את כל הקטעים שלא אמרו בשחרית (שיר של יום ופיטום הקטורת). המנהג הקדום בנוסח איטליה היה לומר תחנון בתפילת מנחה, אף על-פי שאין אומרים תחנון בשחרית, ונזכר בשבולי הלקט ובמחזורים העתיקים כמחזור קמחא דאבישונא אבל במחזורים החדשים נכתב שאין אומרים תחנון גם במנחה..

הצום מסתיים בצאת הכוכבים בסיומו של יום תשעה באב. עם זאת, שריפת בית המקדש אירעה בעיקר בי' באב[64], ועל כן ישנו מנהג להמשיך חלק ממנהגי האבלות גם בי' באב, אך גדריו המדויקים של מנהג זה שנויים במחלוקת. בתלמוד הירושלמי מובא כי אמוראים שונים נהגו לצום יומיים או עד בוקר עשרה באב.

בסיומה של תפילת ערבית של מוצאי הצום נהוג לערוך את ברכת הלבנה של חודש אב ברוב עם.

במהלך השנים דנו לגבי אמירת קינות על השואה, ואף שלא הושגה הסכמה בנושא, קהילות רבות מוסיפות קינות מעין אלו לסדר הקינות. הקינה הנפוצה ביותר היא אלי אלי נפשי בכי של יהודה ליב ביאלר, הנאמרת במנגינת הקינה המקובלת במחזורי אשכנז "אלי ציון ועריה".

המידע באדיבות המכלול

הצטרפו ועקבו אחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עדכני
פופולרי
ויראלי
מטבע
שער יציג
שינוי
דולר ארה"ב3.2110
ליש"ט4.4281-0.153
ין יפני2.81550.05
אירו3.7368-0.037
דולר אוסטרלי2.4067-0.017
דולר קנדי2.6026-0.027
כתר דני0.5022-0.04
כתר נורבגי0.3849-0.078
רנד0.2194-0.859
כתר שוודי0.37390.214
פרנק3.50040.106
דינר ירדני4.5283-0.004
לירה לבנונית0.02120
לירה מצרית0.20450
עדכון אחרון: 2021-10-22
הדרך לחלומות רצופה בהשגת מטרות