חיים של נתינה וחסד
השבוע י"ז בשבט, יום פטירתו של אחד הדמויות המיוחדות של הדורות האחרונים. הפרשן והפוסק הגדול רבי חיים פלאג'י (בן הרב יעקב) זצ"ל. הרב פלאג'י התגורר באיזמיר שבטורקיה, היה מגדולי חכמי ספרד בתקופת האחרונים, מחבר 80 ספרים במגוון תחומי התורה, וראש ישיבות "בית הלל" ו"בית יעקב רבי".
מתולדותיו
רבי חיים פלאג'י, נולד בי"ז טבת ה'תקמ"ח ונפטר בי"ז שבט ה'תרכ"ח, בעיר איזמיר, לקאלי קאדין ולרבי יעקב פלאג'י ונקרא על שם סבו רבי חיים פלאג'י הראשון, אביו של רבי יעקב. כבר משחר ילדותו נודע רבנו כמתמיד עצום, כפי שמעיד על עצמו בספרו 'צואה מחיים': "ומעיד אני עלי שמים וארץ, כי מיום דעתי עד יום היותי בן עשרים שנה, הייתי שוקד על לימודי ביום והלילה, בלתי שום ביטול כלל, כי לא הייתי מתעסק בשום עניין מעניני העולם כלל". את חוק לימודיו עשה בישיבת 'בית יעקב רבי' שהוקמה על ידי הנגיד הרב יעקב רבי, ראש הישיבה באותה עת היה רבי יצחק גאטניו, כמו כן למד אצל סבו מצד אמו רבי רפאל יוסף חזן עד שעלה לירושלים לשמש בה כראשל"צ.
עת מלאו לו 19, נישא לבתו של יצחק רבי, אולם זו נפטרה לאחר 30 שנות נישואין, ובכמה מהקדמות ספריו אף הרבה לכתוב בשבחה. כעבור שלוש שנים התחתן שוב, עם מרת וידה נעמה בת רבי אברהם בן עזרא, שהיה מרבני איזמיר, אולם גם זו נפטרה כעבור כמה שנים.
כאמור, לא היה זה פלא כשכבר בגיל 25, הוסמך על ידי סבו, רבי יוסף רפאל חיים, ל'החכם השלם', אולם למרות כל זה לא הסכים לקחת על עצמו שום תפקיד ציבורי, כל עוד אביו היה בחיים, ואכן רק בשנת התקפ"ח בהיותו בן ארבעים שנה עת נפטר אביו, או אז הסכים לשמש כדיין וכראש ישיבת בית יעקב רבי. וכעבור כמה שנים מונה להיות אב"ד איזמיר בבית הדין שמנה ארבעים וחמישה רבנים. שנה לאחר מכן נפטרה אשתו, ולאחר 3 שנים כאמור נישא בשנית.
בשנת ה'תרט"ו בהסכמת הסולטן, מונה ל'חכם באשי' – הרב הראשי של איזמיר, אשר ממונה מטעם השלטונות ומאושר ע"י הסולטן עבד אלמג'יד הראשון באישור מלכותי, ובכך הפך להיות למנהיג ומושל על האיזור כולו. מינויו זה אף העניק לו סמכויות לנהל את הקהילה, ואף ייסד בית חולים יהודי באיזמיר, בסיועם של הנדבנים היהודים משה מונטיפיורי ובנימין רוטשילד. רבי חיים היה ידוע כאוהב שלום ורודף שלום ופעל רבות כדי להרבות את האחדות בארצו ובקהילתו וכן פעל רבות לשפר ולחזק את קהילתו.
תוקף פעולותיו
מתוקף היותו הרב הראשי עסק רבי חיים במתן תשובות למאות השאלות שהגיעו אליו ממקומות רבים בעולם, אשכנז וספרד כאחד, רבי חיים היה נוהג לומר "לשם יחוד" לפני כתיבת תשובה, פסק דין ובירור הלכתי. חלק מהשאלות והתשובות קיבץ בספרי שו"ת והוציאם לאור.
רבי חיים שכאמור פעל רבות להקמת בית חולים יהודי באיזמיר ולשם כך אף גייס נדבנים ידועים בעולם כדוגמת הברון רוטשילד וסר משה מונטיפיורי ואף רקם עימם קשרים חמים, אותם ניצל מאוחר יותר גם כדי להציל את יהודי דמשק מעלילת הדם אשר העלילו עליהם.
לא אחת רבי חיים הוכיח את נכבדי ועשירי הקהילה על יחסם לעניי הקהילה, ואף מתח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ובמקום זאת מעלים בשיעור ניכר את המס על הבשר (ה"גאבילה"), ובכך מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. בשל כך פסק כי אף מההכנסה של מס הבשר (ה"גאבילה") יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, בטענה ש"לא בחר בזה ה', ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה". ראוי לציין כי בעקבות תקנה זו, הוא אף הסתכסך עם כמה ממנהיגי הקהילה.
את רוב מרצו וסמכותו השקיע רבי חיים בכדי לשפר את מצב החינוך באיזמיר ובעיקר את מצבם של ילדי העניים בקהילתו, וזאת על ידי התקנת תקנות רבות המבטיחות חינוך ראוי. אחד מהתקנות היא תקנת "חינוך חובה" לפיה אין אב רשאי להוציא את בנו מהתלמוד תורה לפני שהילד ידע לכל הפחות את סדר התפילות וקריאה. עוד תיקן שבעל מלאכה רשאי להעסיק נער כשוליה רק לאחר שהילד סיים את לימודיו לשביעות רצונם של מפקחים שמונו לכך. עד כדי כך דאג וסייע לבני קהילתו שלפני מותו עוד הספיק להקים "ועד" מיוחד לפיקוח על מוסדות החינוך בעיר ועל ענייני החינוך בכלל.
מסגולותיו
לא מעט סגולות התפרסמו בשמו בשנים האחרונות, חלקם מוכרים יותר חלקם פחות, ועמך בית ישראל המאמינים בני מאמינים מספרים כי לא מעט ישועות ראו בשל כך, ונמנה כמה מהם.
הסגולה המפורסמת ביותר המיוחסת לרבי חיים פלאג'י זצ"ל, שהביאה בספר "מועד לכל חי" (פרק ח' –חודש סיון אות ו'), הינה במקורה בספר "מעשה הצדקה", וכך כתב: "ערב שבועות יפריש צ"א פרוטות וישלים על שיעור ב' פעמים ב"ן ויתנם לתלמיד חכם עני ועניו, והוא תיקון לעוון אדם הראשון ועוון העגל ולפגם הברית והוא סגולה לחשוכי בנים ומקרב הגאולה, ספר מעשה הצדקה דף קט ע"ב". רבי חיים אף חוזר שוב על סגולה זו בספרו "חוקי החיים" על פרשת נשא בחלק הנקרא 'מוסר השכל'.
"כשיש חולה בבית יעשו ותרנות אפילו עם עופות השמים ובדוק ומנוסה שיבקשו עליו רחמים" (רפואה וחיים פרק י"ב אות ע"ד) ובספר "רוח חיים" (סימן תר"ה) כתב: "וכן נהגו במי שהוא חולה לתת מאכל לעופות על הגגות כדי לרחם על הבריות ובזה יזכה שירחמו עליו מהשמים".
בספרו "כף החיים" (כ"ז, ל"ה) כתב ליזהר מאוד ביום השישי ובליל שבת שלא לעשות מחלוקת בביתו חלילה ובזה יהיו כולם שמורים כל אותו השבוע.
בספר כף החיים סימן ל"ד מובא: "אשרי אדם שיש לו בראש חודש תלמידי חכמים על שולחנו דהו דבר גדול שתהיה לו הצלחה והרווחה בכל החודש, ובחנוני נא בזאת. נודע דהמרבה בצדקה בראש חודש שכרו כפול משאר הימים.. ואין ספק דהיא עמדה להם יחד עשירים דגם ה' יתן הטוב". כלומר: מי שבראש חודש מזמין לשולחנו תלמידי חכמים, המדברים דברי תורה, זאת סגולה לעשירות. כמו כן שמי שמרבה בצדקה בראש חודש שכרו יוכפל.
פטירתו
בשנת ה'תרכ"ח (1868) בעת חג שמחת תורה בשעת קריאת התורה קרא רבי חיים את הפסוק "וימת שם משה" ופרץ בבכי, בשעה זו הבינו אנשי קהילתו כי ימיו קרובים ופרצו אף הם בבכי מר, ואכן בי"ז שבט, יום לאחר שסיים את ספרו "ברכת מועדיך לחיים" נפטר רבי חיים מרעלת דם, בשיבה טובה.
בהלוויתו השתתפו רבים מיהודי טורקיה, אך לא רק, גדוד שלם של אנשי הצבא הטורקי, נציגי השלטונות ונציגי מדינות זרות, כולם באו לחלוק לרב היהודי את הכבוד האחרון, תלמידיו סובבו את מיטתו כאשר בידיהם החזיקו נרות ואת ספריו. רבי חיים נקבר בבית הקברות היהודי בעיר איזמיר שבטורקיה, דבר מעניין הוא שבעוד כל הקברים פונים לכיוון דרום, הרי שקברו של רבנו היחיד שפונה כלפי מזרח מסיבה לא ברורה.
