בקהילות רבות בעם ישראל, במשך השנים. נהוג היה ביום זה להתענות ולומר סליחות מיוחדות. כאשר תענית זו תוקנה לראשונה על ידי נכדו של רש"י, הלא הוא רבינו יעקב המכונה "רבינו תם" מבעלי התוספות.
כ' בסיון, הוא יום שבו הוכפלו הצרות בגלות ישראל שבארצות אירופה ועברו עליהם גזירות ורציחות רבות. יום זה נקבע לתענית ציבור על ידי רבנו תם, ואתו כל חכמי צרפת, אחרי מאורע איום שארע בשנת ד'תתקל"א.
ובשנת ה'ת"י, חזרו חכמי הדור וקבעו, ביתר תוקף, תענית זו כתענית ציבור, לאחר פרעות וגזרות קשות ואכזריות שעברו על יהדות אוקראינה ופולין, שהיו בימים ההם רוב בנין ומנין יהדות אירופה. ובפרעות ורציחות אלה נחרבו מאות קהילות ורבבות מישראל נרצחו באכזריות איומה בשנות ת"ח ות"ט, על ידי איש צר ואויב בוגדן חמלניצקי וצבא פורעיו ימ"ש.
רבי יוסף הכהן רשם את המאורעות בתקופת מסעי הצלב משנת ד'תתנ"ו ואילך. בספרו 'עמק הבכא' הוא מספר על מעשה איום שקרה בעיר בלויש שבצרפת; מעשה אשר זעזע את כל גולת ישראל, אף על פי שכבר היו למודי רדיפות קשות, וצרות ורעות רבות כבר עברו עליהם כחתף בזו אחרי זו.
וכה הם דבריו: 'ויהי בשנת תתקל"א וד' אלפים, וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה. וירא היהודי ויתחלחל (מן המעשה שראה את הערל עושה, שהטביע נער אחד משלהם) – ויבהל הערל ההוא, וישב אל אדוניו ויגד לו לאמר: ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה אשר הרע ליהודים – ואבואה להגיד לך.
ויצו הצורר, ויקחו את רבי יחיאל בן דוד, ואת ר' יקותיאל בר יהודה הכהנים, תלמידי רבנו שמואל; ואת ר' יהודה בר אהרן, ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים, ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו. גם יתר היהודים אשר אתם, שלשים ואחת נפש, ותצא נשמתם וימותו לפני ה', שרפת נשמתם וגוף קיָּם, ובשירת 'עלינו לשבח' עלתה נשמתם השמימה'.
שלשים ואחד היהודים הללו הועמדו לפני הבררה: להמיר דתם ולקבל את דת הנוצרים או להשרף חיים, אולם הם נותרו באמונתם ולא הסכימו להמיר דתם. גם לאחר שייסרום ועינום בעיונים קשים, לראות אולי כך יוכלו להדיחם מה' אלקי ישראל – הם סירבו בכל תוקף, נותרו באמונתם ואיש אל רעהו אמרו: חזק ונתחזק בעד אלקינו.
לזכרה של אותה עלילה, שהיתה בכ' סיון תתקל"א, קבע רבנו תם, גדול חכמי צרפת בעת ההיא, את תענית כ' בסיון: 'וקבל היהודים אשר בצרפת ואיי הים, את היום המר הזה ליום הספד ותענית, וזכרו לא יסוף מזרעם, כדבר הגאון רבנו יעקב בר' מאיר (רבנו תם), אשר כתב לאמר: 'גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא'.
פייטני הימים ההם חברו סליחות וקינות מיוחדות על קרבנותיה של עלילה זו. רבי אפרים בר יעקב מבונא, חבר פיוט מיוחד 'למי אוי, למי אבוי ומדנים' שבו העלה על הכתב את קורות ישראל מימי גזרות טיטוס ואדריאנוס ועד מסעי הצלב שהוא היה עד להם:
כאמור בשנות ת"ח ות"ט עבר הצורר חמילניצקי עם גייסותיו במחוזות אוקראינה: פודוליה וואהלין, החריב שם מאות קהילות קדושות מישראל ושפך דמם של הרבה רבבות מישראל כמים במיתות משונות ובעינוים קשים.
ובמדינת פולין, שהיתה בימים ההם מדינה גדולה וחזקה, היה ועד עליון של כל היהודים במדינות פולין, בו כיהנו גדולי ופרנסי הדור, אשר במאמר פיהם ומתוקף סמכות שנתנה להם מלכות פולין, הנהיגו את הקהילות, עמדו בפרצות, תקנו תקנות גדרו גדרים וגזרו גזרות, ודבריהם היו נשמעים בכל העם. ועד זה נקרא 'ועד ארבע ארצות', על שם ארבע הארצות שנכללו בתחום שלטונה של ממלכת פולין: פולין גדול, פולין קטן, ליטא ורייסין. ועד זה פעל בערך מאתים שנה עד שנת תקכ"ד, וקבע לו מושבותיו בירידים הגדולים שבערים לובלין וירוסלב.
***
לאחר שנות ההשמדה של ת"ח ות"ט, נתכנסו כל גדולי הועד ופרנסי הקהילות ביריד 'גרמניץ' שבעיר לובלין, בשנת ת"י, ונתנו תוקף ועוז לתענית כ' בסיון, כיום אבל על הקהילות שחרבו, ועל מות הקדושים ר' יחיאל מיכל מנמירוב ור' שמשון מאוסטרופולי שנהרגו בכ' בסיון, ועשאוהו יום תענית ציבור לדורות.
כה הם דבריו של ר' נתן נטע הנובר, בספרו 'יון מצולה', שם הוא מספר על תקנה זו של ועד ארבע ארצות: 'עלה במוסכם ביניהם, קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים בחֹדש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נמירוב הגדולה, והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט.
הש"ך –, שאף עליו עברה כוס התרעלה של פורענות ת"ח ות"ט, והוא נאלץ להמלט מעירו ואיבד את ביתו (ושנים אחר כך מצאה), אף הוא היה מחוץ לתחום השפעתו של 'ועד ארבע ארצות', והוא כותב בהקדמתו לספרו 'מגילה עפה' כדברים האלה: 'על כן קבעתי לעצמי ולדורותי, לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ' בסיון שבו נִתנה תורה היקרה מפנינים, ועתה קרעוה פרעוה גויים רבים המונים המונים, יען כי יום זה הוא תחילה לגזרות ומכאובים וחלאים רעים ונאמנים, וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים שונים, כי גם גזרת תתקל"א היתה ביום ההוא ובאותם הזמנים, וגם כי יום זה לא יארע בשבת קֹדש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים, וחברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים'.
באותן שנים האיומות ת"ח ות"ט, בעת שגיסותיו של הצורר חמלניצקי, טבחו ורצחו ביהודים. באותם שנים נחרבו אז שבע מאות וארבעים קהילות וניספו שש מאות ושבעים אלף יהודים. ואף תפילת "אב הרחמים" נתחברה לזכרם של קדושים אלו. היה זה רבי שמשון מאטסטרופולי זיע"א הי"ד, שעורר את ישראל בתשובה תפלה וצדקה להעביר את רוע הגזירה. וכפי המסופר לנו על ידי אדוננו הרמח"ל זצ"ל (דרך עץ החיים) היה זה רבנו שנכנס לפני ולפנים בעובי הקורה להמתיק הדינים מעל בני ישראל.
כך כותב הרמח"ל: 'הוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב רבי שמשון אוסטרופולור כשהיתה הגזירה ר"ל בשנת ת"ח, השביע הרב הנ"ל לסטרא אחרא ושאל אותה על מה ולמה את מקטרגת על עמינו בני ישראל יותר מכל האומות והשיבה לו ויבטלו מכם שלושה דברים אלו ואחזור מקטרוגי ואילו הם שבת ומילה ותורה מיד השיב לה הרב הנ"ל יאבדו הם כהנה וכהנה ואל תתבטל אות אחת מתורתנו הקדושה חס וחלילה'. אחרי שנודע לרבי שמשון על הגזירה הקשה היה הוא בעצמו נוסע מעיר לעיר לעורר לבבות ישראל להתחזק ולשוב בתשובה שלימה ולהרבות בתפילה אולי יחוס אולי ירחם.
כפי המקובל מצדיקים היה זה רבי שמשון שמסר את נפשו עבור ישראל, וקיבל על עצמו יסורים משונים ונוראים בשביל לכפר על בני ישראל שיתקיים בהם 'ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי'.
מקובל שגזירות ת"ח ות"ט היו חבלי משיח, וכן רמז על זה רבי יחיאל מיכל מנעמירוב, שנהרג בימים ההם, יחד עם רבי שמשון זיע"א. שאמר כי בשמו של הצורר חמילניצקי ימש"ו מרומז מעשיו, כי הר"ת של חמיל הוא "ח'בלי מ'שיח י'בואו ל'כם". ואמרו כי רבנו מהר"ש היה בחינת משיח בן יוסף שלוקח על עצמו יסורי מיתה משונה כדי לכפר על בני ישראל. וכי הריגת רבנו היתה בחינת מיתת משיח בן יוסף, על ידי ארמילוס רשיעא. שהרי מיתת משיח בן יוסף תכליתה היא לכפר עוונות ישראל ולהכינם לגאולה השלימה ע"י משיח בן דוד.
אם היו ישראל זוכים אז היה משיח בן יוסף חי יחד עם משיח בן דודו כמובא בדברי רבינו האריז"ל (שער הכוונות) להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות ולכוין על כך בברכת בונה ירושלים במילים 'וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין'.
כפי שהובא בפתיחת הדברים, רבי נטע הנובר זי"ע בספרו יון מצולה מתאר את פטירת רבנו: "וכאשר באו האויבים וצרים על העיר נכנס המקובל הנ"ל לבית הכנסת ושלש מאות בעלי בתים עמו, כולם חכמים גדולים וכולם מלובשים בתכריכין ובטליתו' על ראשיהם ועסקו בתפילה גדולה עד שבאו האויבים לעיר ונהרגו שם כולם בבית הכנסת על אדמת קדש הי"ד".
דברים מפורטים יותר, מסמרי שערות ראש מוסר לנו הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל בשם רבו הרה"ק רבי אברהם שמחה מבארניב זצ"ל.
'רבי דמדון בעמדו בבית הכנסת מעוטר בטלית ותפילין לקחו רשעים ענף אילן שראשו חד כמחט ודקרוהו מאחורי גופו ממטה למעלה בגודל דביקותו ביחודיו לא הרגיש כלל במעשיהם עד שהענף בקע את מוחו הקדוש ואז נפל בבית ה' ויגוע ויאסף באמצע הייחודים..'.
מעניין לציין כאן בתורת רבי שמשון עצמו בסוגיא זו דברים מכבשונו של עולם שמביא בשמו הצדיק ר' משה הדרשן מק"ק טשודנוב בספר קהלת משה על הפסוק 'אחרי מות שני בני אהרן' : 'והנה היה קשה למשה למה המית ה' את נדב ואביהוא היה לו ללקחם בחיים כמו אליהו וחנוך שעלו חיים לשמים והתשובה על זה שאליהו וחנוך לא עלו רק לעולם המלאכים על כן יכולים לעמוד עם הגוף, אבל נדב ואביהוא עלו עד עולם האצילות קרוב להקב"ה במאד על כן לא יכלו לעלות עם גופם והצרכו למות שישאר הגוף בכאן..'.
