מעולם לא התרחשה מערכה של ממש בין צבא ישראלי לבין צבא בריטי בכל ימי המנדט הבריטי בתקופתם בישוב הישראלי, וזאת מהסיבה היחידה והפשוטה… שלא היה צבא ישראלי.
היו מחתרות שלחמו בבריטים במלוא עוזם, כמו כן, גם היו אזרחים ששילמו מחיר עקב היותם יהודים והשלטון הבריטי התעמר בהם. אבל קרב של ממש של צבא ישראלי מול צבא בריטי הגיע רק לאחר כמה חודשים מקום המדינה.
לא סתם קרב. קרב מפואר, צבא מול צבא, חיל אוויר מול חיל אוויר, ואם נדייק אפילו באותו סוג מטוס השתמשו גם צבא ישראל וגם צבא הוד מלכותה.
מבצע 'חורב'
כמה חודשים לאחר קום המדינה, פתח צה"ל במתקפה חזיתית כנגד הצבא המצרי בנגב המערבי שנקראה דאז 'מבצע חורב'. כאשר במטרת המבצע הייתה למגר את הצבא המצרי ולגרשו מתחומי ישראל.
המבצע נחלק לשניים. בשלב הראשון, ניתוק הזרוע המזרחית של הצבא המצרי ממצרים ובשלב השני ניתוק הזרוע המערבית. השלב הראשון של מבצע חורב הסתיים בהצלחה לאחר שחטיבת הנגב כבשה את אזור אשלים ואת אזור שבטה וכך למעשה ניתקה את הזרוע המזרחית של הצבא המצרי.
לעומת זאת, השלב השני היה קצת מסובך יותר, והוא הצריך כניסה לתוך סיני, לכיוון אל עריש.
ב-28 בדצמבר, בשעות הצהריים חצתה חטיבת הנגב את הגבול הבינלאומי לתוך סיני, כשהיא מתוגברת בגדוד 82 מחטיבה 8 ובסוללת מרגמות 120 מ"מ.
הכוח החל במתקפה וכבש זמן קצר לאחר מכן את מתחם אום כתף. לאחר הכיבוש הכח המשיך במסלולו לאבו עגילה וכבש גם אותה ללא קרב. לאחר הכיבוש של אבו עגילה, החטיבה החליטה להתפצל לשני כוחות שיפשטו על שדות התעופה בביר חמה ובאל עריש.
הכח שפשט על שדה התעופה בביר חמה התגלה בטרם זמן, נתקל באש עזה וחזר על צירו לאבו עגילה חזרה.
שיריוניות ישראליות בפלישה לסיני
הפשיטה על שדה התעופה באל עריש הוטלה על גדוד 82 בסיוע ארטילרי, וכשהגדוד הגיע למקום הוא נתקל בגדוד מצרי מחופר בביר לחפן, אך הצליח להתגבר וכבש את ביר לחפן ואת שדה התעופה שלידו. כאשר למחרת חזר לאבו עגילה, כשהוא גורר מטוס קרב מדגם ספיטפייר, כשלל.
לא עבר זמן רב, והחל לחץ בינלאומי על ישראל לסגת חזרה לקו הגבול. ובנוסף, בריטניה שעד לא מכבר שלטה בישראל ונסוגה, והחזיקה יותר מ-10,000 חיילים באזור תעלת סואץ במסגרת האמנה האנגלו-מצרית מ-1936 אף איימה כי תיחלץ להגנתה של מצרים כפי שהתחייבה לעשות בהסכם, אם זו האחרונה תותקף.
הבריטים לא חיכו לתגובה ישראלית והחלו לבצע טיסות סיור מעל כוחות צה"ל כדי להרתיע אותם מלהתקדם לתוך סיני ולוודא שהם נסוגים חזרה לקו הגבול.
הסקרנות הורגת
ביום ה-6 לינואר 1949 יושב לו מפקד מרכז המבצעים האווירי במזרח ובים התיכון של חיל האוויר המלכותי, מרשל אוויר סר ויליאם דיקסון, במרכז המבצעים וממשיך לעקוב אחר המצב בחזית בין ישראל למצרים, בהתאם לפקודתו יצאו שני מטוסי מוסקיטו מטייסת 13 מלווים בארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 למשימת סיור ואיסוף מודיעין מעל קו הגבול. כשחזרו המטוסים הם דיווחו כי הבחינו בכוחות צה"ל גוררים מטוס של חיל האוויר המצרי על כביש עוג'ה-רפיח לכיוון ישראל. בשל הדיווח החריג, מפקד טייסת 208 החליט להוציא למחרת סיור נוסף לאותו אזור.
בשעה 11:15 למחרת, המריאו משדה התעופה פאיד ארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 של חיל האוויר המלכותי ופנו לכיוון אזור עוג'ה-רפיח בצפון מזרח סיני כמתוכנן. צמד המטוסים הראשון הורכב ממוביל המבנה קצין האוויר ג'ף קופר יחד עם מספר 2 שלו הטייס פרנק קלוז והצמד השני הורכב מקצין האוויר טים מקאלאו יחד עם מספר 2 שלו הטייס רון סיירס. בתדריך נאמר לטייסים כי באופן רשמי אין רשות לחצות את הגבול לישראל אך אם הם יעשו זאת "בטעות", עקב קשיי הניווט, המידע שהם יאספו יתקבל בהחלט בברכה.
עד מהרה להקת המטוסים הגיעה לאבו עגילה, ומשם התפצלו לשני צמדים. הצמד הראשון קופר וקלוז הנמיכו לגובה של 500 רגל ומקאלאו וסיירס חיפו עליהם מלמעלה מגובה של 1,500 רגל.
מטוס ספיטפייר
במטרה לחפש אחר מטוס הספיטפייר המצרי שנלקח שלל, חצו המטוסים את קו הגבול ושהו מעל שטח ישראל זמן מה, לאחר מכן שבו המטוסים לכיוון אזור רפיח, שהייתה בתוך הטריטוריה שכבש הצבא המצרי.
איתרע מזלם של הטייסים הבריטים, והם לא עודכנו שדקות ספורות קודם לכן, חמישה מטוסי ספיטפייר מטייסת 2 של חיל האוויר המצרי תקפו טור ישראלי משוריין באותו אזור, ופגעו בשלוש משאיות שעלו באש.
כשהגיעו הטייסים הבריטים והבחינו בעשן שעלה מהרכבים הישראליים, הסתקרנו וניגשו לבחון את האירוע, תוך שהם מנמיכים גובה מתחת לגובה של 500 רגל על מנת לצלם את האזור, בעוד הצמד השני המשיך לחפות עליהם מגובה של 1,500 רגל.
חיילי צה"ל ששמעו את טרטור המטוסים וחששו מתקיפה נוספת פתחו באש מקלעים ופגעו במטוסיהם של קופר וקלוז. מטוסו של קופר ספג פגיעות קלות בלבד ועד מהרה שב לעלות ולטפס לגובה, אולם לקלוז שטס בגובה נמוך מאוד כדי לצלם תמונות תקריב, לא היה אותו מזל; מטוסו נפגע קשות והחל לעלות באש.
קלוז נאלץ לנטוש את המטוס אך בדרכו למטה הסתבכו רגליו במצנח והוא נחת על ראשו ושבר את הלסת. קופר הסתכל לאחור והבחין בקלוז נוטש וצונח כ-16 ק"מ בתוך הטריטוריה המצרית. כאשר בינתיים הנמיכו מקאלאו וסיירס שטסו עד עתה בגובה 1,500 רגל והצטרפו לקופר בסריקות אחר קלוז.
בדיוק באותו הזמן טסו להם שני מטוסי ספיטפייר מטייסת 101 של חיל האוויר הישראלי באיזור המתקפה על שיירת הרכבים הישראלית. (המטוסים הוטסו על ידי שני מתנדבי חוץ לארץ: מוביל הצמד היה ג'ון מקאלרוי, טייס קנדי מנוסה שהפיל 13 מטוסי אויב במלחמת העולם השנייה ובן זוגו לצוות היה צ'אלמרס "סליק" גודלין טייס אמריקאי מנוסה שבמלחמת העולם השנייה טס במספר טייסות של חיל האוויר המלכותי הבריטי, והיה טייס הניסוי של מטוס בל X-1 (לפני שהוחלף על ידי צ'אק ייגר, האדם הראשון ששבר את מחסום מהירות הקול בטיסה).
זיהוי שגוי
טייסי חיל האוויר הישראלי ששהו באיזור, יצאו מנקודת הנחה כי המטוסים הבריטים הם מטוסי חיל האוויר המצרי שתקפו את השיירה הישראלית. כאשר על פי דבריו של מקאלרוי "לא היו סימונים על הספיטפיירים הבריטיים. שניים מהם פנו לכיוון מזרח והיו שניים שנעלמו מטווח הראייה בצלילה. הם צללו ואיבדנו אותם, אז הזהרתי את סליק ועברנו מעל השיירה".
מקאלרוי סיפר: "סליק (הטייס הישראלי) היה ממש צמוד לכנף המטוס שלי, הוא עבר לצד ימין ואני פניתי לכיוון דרום כדי לראות אם נוכל להשיג את המטוסים האחרים. סליק עבר לצד שמאל שלי ובדיוק ברגע שעשה זאת צעקתי, 'יש מטוס אויב בשעה 12, ממש לפנינו!' הם טסו כ-3,000 רגל נמוך מאיתנו, אז הפנינו את החרטום למטה וסליק עבר לשמאל והחל לירות. היינו ממש מעליהם. הם משכו למעלה ממש מולנו ופגעתי באחד, אני מנחש ממרחק של כ-200 יארד וראיתי פיצוצים רבים מסביב למנוע ולתא הטייס – הורדתי מספר חלקים מהכנפיים שלו. הם בדיוק יצאו מהצלילה הזו, הם בכלל לא ראו אותנו, הם בכלל לא ידעו שאנחנו באזור. ניתקתי מגע, הסתכלתי אל סליק, הוא נעלם אבל ראיתי מטוס נופל מצד שמאל שלי, הוא עלה באש ויצא ממנו עשן, הוא צלל בצורה תלולה שמאלה".
ככל הנראה, טייס המטוס הבריטי סיירס נהרג מייד, כאשר נכנס במהירות לצלילה והתרסק כ-4.5 ק"מ מערבית למקום בו התרסק מטוסו של עמיתו קלוז.
אולם אז הטייס המתנדב הישראלי מקאלרוי שם לב למטוסו של מקאלאו הבריטי, נכנס מאחוריו והחל לירות: "הבטתי מסביב בזריזות, מאחור ומלמעלה, לא היה מאחוריי כלום והבטתי הצידה וראיתי בערך בשעה 2 שלי מטוס קרוב אלי – ממש מימין לי ומעט למטה. הבטתי וראיתי שזה לא אחד משלנו לפי הסימונים, למטוסים שלנו צוירו פסים אדומים ולבנים גדולים על הזנב. חיפשתי אחר סימוני הזנב הלבנים והאדומים של המטוסים שלנו, הם כולם סומנו אותו דבר והם נראו ממרחק של קילומטרים רבים".
"זה לא היה אחד משלנו אז שמתי עליו את הכוונות שלי, זה היה ממרחק של כ-400 יארד והתחלתי לירות. פגעתי בכל חלקי המטוס, ממש מתחת לגוף המטוס ובמנוע, ולא חיכיתי, פשוט ניתקתי מגע. פגעתי בו בצרור יריות טוב, כנראה במשך 3 או 4 שניות, שזה צרור די ארוך ומשולב היטב עם התותח ומקלע ה-0.5. ניתקתי מגע, הסתכלתי מסביב, אך לא יכולתי לראות את סליק".
מטוס ספיטפייר
טייס המטוס הבריטי מקאלאו הספיק עוד לשמוע את עמיתו קופר לפני שהופל אומר לו שיש לו מטוס על הזנב אולם אז מטוסו נפגע מקליעים במכל הדלק ובמנוע, מקאלאו נאלץ לנטוש את המטוס והוא נחת כ-8 עד 9.5 ק"מ מערבית למטוס הבריטי המרוסק של קלוז.
בזמן שמקאלרוי הצה"לי יירט את סיירס ומקאלאו, תקף גודלין (הטייס הישראלי השני) את המטוס האחרון שהוטס על ידי קופר הבריטי. לימים תיאר זאת גודלין: "היה פיצוץ גדול מהמטרה של ג'ון והטרף שלי הגביר מהירות כשאני רודף אחריו. יצאנו מתוך אובך חולי בגובה של 10,000 רגל, אך לא יכולתי להתקרב לספיטפייר 18 מכיוון שהמנוע של הספיטפייר 9 שלי היה חלש יותר. בגובה של כ-16,000 רגל הספיטפייר 18 התהפך וצלל חזרה כלפי בזווית בלתי אפשרית, כשמקלעיו יורים ועשן צינור הפליטה יוצא מתחת לשתי כנפיו. פניתי מיד להתעמת עם יריבי בקרב אוויר מסורתי. יכולת התמרון של הספיטפייר 9 הוכחה כטובה יותר והצלחתי להגיע לעמדת ירי אידאלית. זיהיתי פגיעות במכסה המנוע של היריב ממש לפני שהוא התהפך ונחלץ כ-16 ק"מ דרומית לאל עריש. זיהיתי את סמל חיל האוויר המלכותי רק לאחר שהספיטפייר 18 ירה עליי, כשפנינו להלחם זה בזה ולא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת מלהשיב מלחמה כדי להציל את עצמי".
שרידיו של סיירס חולצו מאוחר יותר על ידי חיילים מצרים ונקברו במדבר, קרוב לשרידי מטוסו. קופר צנח בשלום לאחר שנפצע קלות ברגלו במהלך הקרב האווירי, הוא נאסף על ידי בדואים לאחר הליכה קצרה במדבר והועבר לעמדת גבול שאוישה על ידי חיילים מצרים, הם לקחו אותו על גבי גמלים לאל עריש שם מסרו אותו לצבא המצרי שטיפל בפצעיו ושלח אותו ברכבת חולים לאסמאעיליה ובחזרה לבסיסו. מקאלאו וקלוז נתפסו על ידי חיילי צה"ל ונלקחו לחקירה בתל אביב.
מעטים מול רבים
עד מהרה הבינו במפקדה הבריטית שמשהו אינו כשורה. המטוסים בוששו לחזור לבסיסם בפאיד, ומפקד הטייסת החליט להוציא מבנה נוסף של ספיטפיירים לחפש אחר המטוסים הנעדרים, אולם הפעם בליווי של מטוסי הוקר טמפסט מטייסות 6 ו-213. עד מהרה הטייסים תודרכו, צוותי הקרקע הכינו את המטוסים, ולבסוף המריאו בשעה 15:00 ארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 בפיקודו של מפקד הטייסת, מורגן ולאחר שחברו למטוסי ההוקר טמפסט הם פנו לכיוון הגבול בחיפוש אחר המטוסים.
ארבעת המטוסים הבריטיים הובילו את המבנה בטיסה נמוכה, מאחוריהם היו שבעה מטוסי הוקר טמפסט מטייסת 213 בחיפוי בגובה בינוני, ובנוסף היו שמונה מטוסי הוקר טמפסט נוספים מטייסת 6 בחיפוי גבוה.
עד מהרה הגיעו לאיזור רפיח שם זיהה אנדרסון המפקד של טייסת 213 הבריטית להקת מטוסים שצוללת כדי לתקוף אותם ומיד הורה לשבור ימינה. כשניסו המטוסים של טייסת 213 להשיב אש הם גילו כי אינם יכולים לירות.
ארבעת המטוסים התוקפים היו גם הם ספיטפיירים של חיל האוויר הישראלי בפיקודו של מי שהיה לימים נשיא המדינה עזר ויצמן. מספר 2 של ויצמן היה טייס בשם אלכס "סנדי" ג'ייקובס שנולד בארץ ישראל להורים בריטים ושירת במלחמת העולם השנייה בחיל האוויר המלכותי. שני הטייסים האחרים היו מתנדבים אמריקאים, ביל שרודר וסיזר דנגוט, שניהם שירתו בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה.
במהלך הצלילה תקף שרודר את אחד מההוקר טמפסטים הבריטיים של טייסת 213 אותו הטיס דייוויד טאטרספילד, טייס צעיר וחסר ניסיון. שרודר שהגיח מכיוון השמש התיישב על זנב המטוס הבריטי ופתח באש. טאטרספילד נהרג ככל הנראה מידית והמטוס התהפך וצלל בחדות מטה עד שהתרסק ועלה בלהבות.
מיד לאחר ששמע את אזהרתו של אנדרסון, הוביל מפקד טייסת 6, קראולי-מילינג, את הלהקה שחיפתה מגבוה לתקיפת המטוסים הישראלים. הם פתחו באש על המטוסים, אך כשהם ניסו להשליך את מכלי הדלק הנתיקים כדי לשפר את יכולת התמרון שלהם אל מול המטוסים הישראלים הם גילו כי חלה תקלה וצוותי הקרקע ככל הנראה חיזקו את החיבורים יתר על המידה הנדרשת וכעת אין באפשרותם להשליך את המכלים.
בינתיים התפתח קרב המוני בין ארבעת מטוסי הספיטפייר הישראלים ל-14 מטוסי ההוקר טמפסט הבריטים הנותרים. ויצמן הצליח לפגוע בהוקר טמפסט של הטייס דגלאס ליקוריש אך לא השמיד אותו.
ארבעת מטוסי הספיטפייר של טייסת 208 הבריטיים נתקעו במרכז אש צולבת וטייסיהם גילו במהרה שעמיתיהם במטוסי ההוקר טמפסט מתייחסים לכל מטוסי הספיטפייר ישראליים ובריטים כעוינים, עד שיוכח אחרת. וזאת מתוך הבלבול מאחר שגם הישראלים וגם הבריטים השתמשו במטוסי ספיטפייר.
רק המזל הציל את הבריטים ממספר רב של תקריות דו"צ עד שקריאה נרעשת ברדיו לפיה על כל המטוסים הבריטים לנענע את כנפיהם עזרה להם לזהות אחד את השני. הטייסים הישראלים שהבינו את המצב המסוכן שאליו נקלעו ניתקו מגע במהירות והביאו לסיום הקרב.
התחמקות ישראלית
לאחר הקרב בשני הצדדים הרוחות סערו. בחצור הייתה אווירה נכאים משום שמרבית הטייסים באותה תקופה הגיעו אחרי שירות בחיל האוויר המלכותי, שבאו להילחם למען המדינה הצעירה, ולכולם היה ברור שהבריטים לא יכולים להבליג אחרי שאיבדו חמישה מטוסים. ואכן, בכנף הבריטית שאליה היו שייכים המטוסים שנפגעו, חימשו ותדלקו את כל המטוסים בכדי לתקוף את חיל האוויר הישראלי ולנקום. על פי העדויות הקצינים נאלצו לעבוד ממש קשה בכדי שמטוסים לא ימריאו, גם בלי אישור.
הבריטים הגישו תלונה בערוצים הדיפלומטיים ומסרו שכל מטוס ישראלי שיתקרב אליהם יופל. ישנם מספר מטוסים ישראלים שאבדו במלחמה ועל פי השמועות טייסי 208, הטייסת הבריטית שנפגעה, אחראים לזה. הטייסים הבריטים שנפלו בשבי הוחזרו מאוד מהר למולדתם והמסר המפייס שנשלח מישראל לחיל האוויר הבריטי היה "מצטערים על אתמול, אבל הייתם בצד הלא נכון של הגדר. בואו אלינו מתי שהוא ונרים כוסית ביחד. אתם תזהו הרבה פרצופים מוכרים".
