אחת הגזירות הקשות שנחתו על המגזר החרדי, ונזקפת לחובת הממשלה החדשה, היא דרישת שר האוצר, אביגדור ליברמן, למנוע סבסוד מאברכי כולל השולחים ילדים למעונות היום. הדבר קרה לאחר דיונים רבים במשרדי האוצר, הרווחה והכלכלה.
מבחינת ליברמן, אברכי כולל אינם "מסייעים לשוק העבודה", ועל כן התקבלה ההחלטה לפיה בשנת הלימודים הקרובה, אם לא שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה, לא יתקבל הסבסוד עבור הילד.
ההחלטה משפיעה על כ-18,000 משפחות אברכים בישראל, שמעתה יצטרכו לשלם מחיר מלא עבור כל תינוק, דבר שיהפוך את עבודתה של האם ללא משתלמת ולמעשה תפגע במשפחות בצורה חמורה במיוחד.
אך מסתבר שלא רק הגזירה על דרגות האברכים מטרידה את מי שעוסקת בתחום. הבעיות הרבות, החלו עוד הרבה קודם – ובמקום לפתור אותן – רק מוסיפים לסל עוד קשיים, ומי יודע אם יהיו בכלל פתרונות…
"בתאריך 1.9 תלכו עם הילדים בהתרגשות למעון שבחרתם לה או לו, פרטי או ציבורי. בשני המקרים מחכה לכם הפתעה. אם הצוות שפגשתם זה יהיה הצוות שתראו, אכן זו הפתעה. אני אומרת את הדברים הללו תוך כדי כתיבת תוכנית הדרכה ובה אני מתכננת להנחות יום היערכות מעורר מוטיבציה ושליחות לצוותים אתם אני עובדת. אני מקווה שגם השנה אצליח לשכנע אותן שהן עוסקות במקצוע הכי חשוב בעולם. שיש להן זכות להשפיע, להיות משמעותיות, לגדל, לחנך, להטביע חותמן על דור חדש של ילדים שבזכותן יגדלו להיות סקרנים יותר, יצירתיים יותר, חכמים יותר, ערכיים יותר, ילדים שיהפכו בעתיד לאנשים טובים, שידעו לזהות מה טוב מה פחות טוב בעבורם, שידאגו שהחברה שלנו תמשיך להיות דמוקרטית, שיבינו עד כמה הדמוקרטיה חשובה. שנפלה בידן הזכות לחנך ילדים לתפיסות שוויוניות", אומרת ל'בחזית' דקלה סאסי, מומחית לגיל הרך.
לדברי סאסי, "הילדים הם העתיד שלנו, הם האזרחים בדור הבא. אני מאמינה בזה בכל ליבי, אחרת בעצמי הייתי נושרת מהמקצוע. ההחמצה במהלכי מדיניות יוצרים כאוס. בליל של תנאים ובקשות שמחייבים את המטפלות בעוד ועוד עומסים. משרד הכלכלה-רווחה שלא אכפת לו מספיק מחינוך. המון שנים, המון משרדים, גם במעבר אין למי לפנות. ישנה הרגשה שאין מי שאחראי באמת. אין מתווה, הורים מחפשים את עצמם, דרגות ובכלל, הבנה מה קורה כשהכל יעבור למשרד החינוך. צוותי חינוך ובעלי מסגרות רצים כמו במבוך, מבלי לדעת היכן נמצא פתח היציאה ובכלל, מה ההוראות? ברקע של כל אלו מנהלות מעון ומדריכות שומעות על עוד מטפלת (מחנכת לשנות ינקות) עוזבת כי השחיקה כל כך גדולה, בלי תגמול, בלי מעמד. הניצוץ בעיניים בראשון לחודש הופך לדמעות… דמעות שמתערבבות עם בכי של הילדים".
סאסי מתייחסת כמובן לסוגיית התקציב, ומנסה לגעת בלבם של מי ממקבלי ההחלטות: "דווקא על המקצוע הכי חשוב בעולם, השנים הכי קריטיות בהתפתחות של הילדים – אנחנו מוותרים. הפעם אנחנו חייבים להיות מעורבים יותר, על מנת שהמעבר למשרד החינוך יניב פירות של חינוך ולא של פוליטיקה", היא אומרת.
"הורים ואנשי התחום שקוראים את מילותיי, אנא הילחמו למענן, שימו את הבקשה החשובה הזו בסדר היום הציבורי, זעקו את מעמדן ותדאגו לשכרן, כי מחר הן לא יהיו שם וגם לא יהיו מעונות יום ולא משק מתפקד. ואם בכל זאת אתם בוחרים בגלל החום הכבד להישאר במזגן ולא לצאת ולזעוק המינימום שאתם יכולים לעשות זה להתבונן למטפלות של הילד שלכם בעיניים, להעריץ אותן על זה שהן עדיין כאן ובחרו במקצוע הזה ולהגיד להן תודה".
ועדת טרכטנברג וקריסת המעונות
ביקשנו מדקלה, בתור אשת מקצוע שעובדת שנים בתחום הגיל הרך, להסביר קצת יותר על הקושי והמחסור שנוצר בקרב מטפלות בתחום גיל הרך. "הקושי היה מאז ומעולם", היא מסבירה. "הניצנים של מצוקת כוח האדם והדאגה לקריסת מעונות היום בישראל, החלה את אותותיה עוד מזמן ועדת טרכטנברג, שבה נקבע כי יוסיפו לגני הילדים את הסייעת השנייה ותנאי עבודתן יהיו תחת מחלקות החינוך בעיריות בארץ. המטפלות במעונות היום, שעבדו תחת תנאים קשים עם תקינה לא איכותית ומטיבה עם העוללים, החלו לעזוב וכך עוד ועוד מטפלות פרשו מהתחום ועברו לעיריות. כבר אז זעקו כל הארגונים כי המחסור הוא משמעותי ויגרום לקריסה של המעונות".
בנוסף, היא מציינת, כי "בתחום הזה עבדו מטפלות מבוגרות שהן בעצם נשים מבוגרות כמו האימהות עליהן הקימו רוב ארגוני הנשים את המעונות מיום היווסדם וכן הלאה. כאשר הנשים היקרות האלו, שבעצם גידלו אותנו, יצאו לפנסיה, הקושי התעצם יותר. המחסור בכוח אדם החל לתת את אותותיו עד כי מעונות נאלצו גם להיסגר. נוצרו קשיים נוספים, כמו מטפלות צעירות שנכנסו ולא הצליחו להכיל את עומס העבודה ולרוב כל מטפלת שהתחילה שנה – לא סיימה".
משנת 2018 יצאו קריאות רבות כי המעונות בקריסה. מעל 50% מהמטפלות שהתחילו לעבוד עוזבות בסוף השנה. בנוסף לכל אלו, החלו הפערים שאותם יצרה המדינה בת ה- 73 שלנו שלא השכילו אנשיה להבין כי מעונות היום כבר מזמן אינם מסגרות לשמירה על הילדים עד שאמותיהן תוכלנה לחזור מהעבודה, אלא מוסדות חינוך האמורים לתת לכל עולל שהוא האזרח הקטן את הזכות להיות במסגרת חינוכית הראויה לו ולפגוש אנשי מקצוע המעצבים את שנותיו הראשונות והמשמעותיות.
גזירת ליברמן – תוספת למשבר הקדום
והנה הגיעה תקופת הקורונה, ובה, לא רק שהמדינה לא ניהלה את המשבר באופן הכללי כראוי, במעונות יום נוצרו פערים רציניים כי שוב אף אחד לא ייחס אותם לגוף חינוכי לכל דבר, אם כי לפחות הצליחו מטפלות ומנהלות העובדות בתחום להשכיל ולהבין כי חשיבותן במשק היא הכי משמעותית כי בלעדיהן לא יתקיים המשק בישראל.
"דמיינו יום אחד שכל מעונות היום יכריזו על עיצומים והמעונות ייפתחו בשעה 10:00 בבוקר", אומרת דקלה ל'בחזית'. "מה יקרה פה? קל וחומר אם יכריזו על שביתה במעונות בת יומיים בלבד. כרגע, כולנו, אנשי החינוך, המדריכות הפדגוגיות ומנהלות המעונות, נאלצות לעמוד בפני שוקת שבורה, מכיוון שאף אחד אינו לוקח אחריות אמיתית ונותן לנו מענה מקצועי. בכל סיטואציה שנוצרת, כל אחד מגלגל את האחריות ממשרד למשרד. אנו ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים, בלי מתווה מסודר כפי שהועבר לגני הילדים ובתי הספר לפרטי פרטים", היא מסבירה.
לצד זאת, יש את ההורים המבולבלים מאוד שאינם יודעים היכן להניח ראשם לגבי הדרגה בה יסובסדו, כיוון שתמיכת מבחן ההכנסות טרם נפתחה להגשה, וכמובן ההורים מהמגזר החרדי שאינם יודעים אם יקבלו דרגה בעקבות הגזירות החדשות.
בנוסף לחששות האלו, ישנן מטפלות רבות שהן נשים חרדיות שעושות עבודת קודש הן כמטפלות והן כמנהלות ולנוכח גזירתו של ליברמן, העדיפו לעזוב את מקום עבודתן כי בעליהן אברכים והן אינן יכולות להמשיך להחזיק במשרות בלי לדעת כמה עליהן לשלם.
ויש עוד נקודה רגישה שכמעט ולא דובר עליה, "בעקבות מקרי ההתעללויות שנחשפו לצערנו, נוצר שם גורף לכל המטפלות בארץ והמון מטפלות טובות חוששות כי לא יוכלו להמשיך לעבוד ויישארו עם ילדיהן בבית. ישנם מעונות שכבר פתחו את השנה בלי שום הבנה ובלי מתווה מסודר איך פותחים, מה עושים, איך מתנהלים בתקופה כזו והמשבר רק הולך ומחריף".
עצוב לחשוב שיש מי שמוביל את המדינה, את הערכים, את האחריות למגזר העובד, לעובדות, להורים שמחפשים פתרון כשהם יוצאים לעבודה או ללימודים, במקום לפתור בעיות שקיימות שנים, רק מוסיפים להן. הכאוס שולט בכל פינה, הייאוש גדול והתינוקות הרכים שלא חטאו, יהיו רק חלק מהאוכלוסייה שתשלם מחיר כבד, אם לא יעשו משהו מידי.
תגובה אחת
ברצוני לזעוק את הכאב שרק הולך ומתעצם.
אני כמנהלת מעון זועקתתתת מהלב
אם עד היום היה קשה בלמצואו כוח אדם במטפלות שעובדות עבודת קודש.
מחנכות תינוקות רכים, בשנים הכי משמעותיות לחייהם.
עבודה מלאה במסירות אין סופית.
והשכר אינו הולם אינו מצדיק את עבודתן. אם המדינה תיקח אחריות לתת מענה לצוות כמו שיש מענה לגננת למורה ולכל איש חינוך אחר .אני שואלת מה שונה מטפלת במעון מאיש חינוך? למה גננת /מורה מקבלת משכורת ממשרד החינוך ותנאים ועוד…. ? מה שונה גיל הילד?
העבודה שלה ושלהן זה חינוך וערכים אם קצת תגדילו ראש ותתנו מענה למטפלות לא נצטרך לחפש אחריהן לא יהיה בושה להגיד אני מטפלת במעון מה שהיום הרבה מטפלות מתבישות במקצוע שלהן.
אבל אם ידרשו תעודות =תשלום מכובד ותנאים
ילכו לעבוד עם כתר על הראש .
וזעקת הדרגות שכל שנה עד הרגע האחרון אינינו יודעים מה טבלת השכר? ועכשיו האברכים שליברמן "אוהב" אין מי שיזעק בכנסת הזו!
רק שמענו הבטחה "נדאג לחרדים"
בשנת הקורונה את כולם הזכירו בשמם גני ילדים, בתי ספר ,חינוך מיוחד , ואנחנו מעונות היום שקופים למשק לא ראים אותנו.
כואב לומר אבל ביום שנקום ונשבות כל המשק יזעק ואולי טוב שכך.
כי רק כך המדינה שלנו שומעת את השקופים .
זועקת מתוך כאב של אלפי מנהלות מטפלות והורים מרגלית.