בפרשת, פרשת אמור אומרת התורה וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
רבי חיים מוולוז'ין היה אומר, כי יש ספר מוסר אחד שלא נמנה בין ספרי המוסר ואף על פי כן יש בו מוסר גדול לכל אדם, והוא השעון. אם יניח אדם לנגד עיניו את השעון, יביט בו ויספור את הרגעים והשעות כיצד הם הולכים וחולפים, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, מבלי לעשות דבר לצרכי הנשמה, אזי עשוי האדם להתעורר ולהשיב אל לבו את ערך הזמן וניצולו למען תורה ויראת שמים.
על פי מהלך זה מסביר רבי זלמן סורוצקין בספרו 'הדעה והדיבור' את בקשת משה רבנו בתפילתו, "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" (תהלים צ-יב) אם נדע למנות את ימינו שלא ילכו לבטלה,
עם ישראל מצווה בין פסח לעצרת למנות את הימים. על ידי ספירת הימים בפה אנו זוכרים שימים אלו מטרתם להוציא את האדם ממצבו הקודם ולהביאו לכלל טהרה. כאשר האדם מוציא בשפתיו, היום יום פלוני לעומר, הוא מתבונן בעצמו, הנה עברו כך וכך מימי טהרה. מה עשיתי בהם כדי לטהר את נשמתי, ומה יכול אני לעשות עוד בימים שנשארו עד מתן תורה? מחשבות אלו, שעולות על הלב בשעת הספירה, הן הן עיקר הטהרה, כי באופן זה האדם מתעורר להתבונן במעשיו ולתקנם כראוי.
