ריקי רוזנטל, גם אמא וגם מטפלת רגשית: "עלינו לזכור כי הילדים חווים את העולם דרכנו, המבוגרים. אם אני, כאמא, שומרת על עצמי להישאר יציבה ורגועה בזמן שנשמעת אזעקה, אז גם הם נשארים יחסית רגועים ונכנסים לממ"ד בלי פאניקה מיותרת. כאשר נשמעת אזעקה אני מאתרת מיד מי צריך חיבוק, איזה ילד זקוק לעידוד לקריאת פרק תהלים, כי אני מכירה אותו יודעת שזה יוריד ממנו לחץ, למי כדאי לעזור לעשות נשימות להורדת לחץ. כמובן שבחדר הממוגן יש מסיבת ממתקים ומשחקים מוכנים מראש. הילדים מקבלים ממני מידע אמין לגבי הסיטואציה שמתרחשת בחוץ, אך לא מידע מפורט. אנו מדברים על כך שמרגישים מוגנים, שיש לנו צבא חזק, מערכת כיפת ברזל, ממ"ד וכמובן ה' ששומר ונותן לצבא שלנו בינה והצלחה".
גילה וייס: "אני מדברת עם הילדים כל הזמן. מסבירה שיש לנו דקה וחצי מרגע הישמע האזעקה ועד הצורך להיכנס לממ"ד. בהשוואה למקומות קרובים יותר בעוטף עזה, שם יש להם 15 שניות, דקה וחצי אצלנו הן נצח. אני מעודדת את הילדים לעשות כל מה שהם צריכים בדרך לשם. הכנו במקלט את כל הדברים האפשריים שיסיחו את דעתם, כמו קלפים, משחקים שונים, שמיכות נעימות, שתיה, ממתקים, כסאות, ממש כל מה שחשבנו שצריכים. כאשר מגיעים למקלט, כולם בודקים תמיד שהשכנים נמצאים. לילדים יש אזור רחוק מהדלת, שם הם יושבים, משחקים, שמחים. חשוב מאוד לשדר רוגע וביטחון. אני אישית הסברתי לילדים שלי את פעילות כיפת ברזל, את העובדה שיש זליגות ולכן אנחנו כן יורדים למקלט שהוא מקום יותר מוגן ובטוח. ובעיקר רוגע ועסקים כרגיל. מבחינת הילדים אנחנו שומרים על שגרה – למעט בזמן האזעקה".
שרה גרשוביץ, גם היא מטפלת רגשית ומדריכת הורים, בנוסף להיותה אמא כמובן, מסבירה כי "בגדול חשוב לי לשמור על רוגע שלי וכמובן של הילדים שלי. רוגע הכרחי למען הבריאות הנפשית והפיזית של כולנו. כך אני מגדלת את הילדים. גם אם הם מטפסים גבוה על דברים, או נוגעים בדברים מסוכנים, אני בוחרת שלא להיכנס להיסטריה. והנה גם בתקופה זו, כשהמצב הביטחוני הרבה יותר מאיים, הילדים יורדים לשחק למטה, ואם יש אזעקה הם יודעים שעליהם לרוץ למרחב מוגן. נושמים, שרים, ונשארים אופטימיים. אני משתדלת לגדל אותם מתוך אמונה שהם שמורים, מוגנים וכל הטוב קורה להם".
גילי כהן, מאלעד, משתפת גם היא ברעיון נחמד מאוד: "אני מתגוררת באלעד ובמבצע הזה חווינו אזעקות. אימנתי את הילדים הקטנים, בני שלוש, חמש ושש, בסוג של ריקוד קליל שאתו הם נכנסים לממ"ד והדבר מאוד הרגיע אותם וגרם להם לצחוק וליהנות מהרגע, במקום לבכות או לפחד".
סנדרין פיטוסי, אם לשבעה המתגוררת בשדרות: "ראשית כל צריכים להבין שחובה עלינו לפעול לטווח ארוך. אני מאמינה שכאן זה הבית שלי ואני מוגנת בו, כמו שבן אדם מרגיש מוגן בבית שלו. בפועל, הילדים שלנו גדלים למציאות הזו. בהתחלה קשה להם, הם לא מבינים למה אנחנו רצים לממ"ד, מדוע מתעוררים בלילה מאזעקות, מהם כל הרעשים הנוראיים סביבנו. לבסוף הם מבינים ומתרגלים. כמובן שכולנו נעזרים כאן בטיפול מקצועי. אסור להתעלם מכך וחייבים לקבל עזרה. אם למשל רואים שילד מפחד ללכת להתקלח בבית לבד, או פוחד לישון, יש לנו כאן מרכז חוסן שבו עוזרים להם בטיפולים רגשיים שונים, תרפיה וכדומה.
מה שיותר חשוב בעיניי הוא שגם הורים צריכים לחזק את עצמם. לא נוכל לעזור לילדים אם לא נעזור לעצמנו. אל תתביישו לקבל שיחות פסיכולוגיות או טיפול רגשי אחר. כמובן יש אמצעים שונים שאפשר לקבל הדרכה כיצד להרגיע את הילדים, כמו להסביר מדוע הערבים מתנהגים כלפינו באופן מלחמתי, מה זה ממ"ד, כיצד הוא מגן עלינו. לתת להם את כל הכלים הטכניים של שמירה על הנחיות, כמו מה קרה אם אנחנו בחוץ? כשעושים סדר בדברים הטכניים, הילדים מאוד נרגעים. כשהילדים מרגישים שאנחנו מבינים אותם, הם יכולים להיות יותר רגועים. כך למשל קרה לי ערב אחד שבן החמש לא נרדם וממש התחנן אלי שלא אעצום עיניים ולא אלך לישון בעצמי. שאלתי אותו, מה ירגיע אותך? והוא ענה לי: לישון בממ"ד. אז הלכתי איתו לממ"ד ונתתי לו לישון שם כדי שירגיש מוגן. כמובן המלצה אחרונה שלי היא תמיד לחבק את הילדים, להגיד להם שאנחנו מגנים עליהם ועל כולנו מלמעלה, יש אבא גדול ואוהב ששומר ומגן".
