פולמוס הגיור שנמצא בעיצומו, סובב אודות נקודה אחת. ההלכה קובעת שבכדי לקבל גר, יש צורך בקבלה מלאה של שמירת התורה והמצוות. וכך היה מערך הגיור של כל היהדות הנאמנה לאורך כל הדורות.
הפירצה שמתאפשרת עקב חוק הגיור החדש היא שרבנים חדשים מקרוב באו, והם סוברים שבכדי להתגייר, אין צורך בקבלת עול מצוות מושלמת, אלא ניתן לעשות "גיור למסורתי", כלומר שהמתגייר מקבל על עצמו להתנהג כמו יהודי מסורתי, בעשיית קידוש בשבת ועוד אלו סמנין מסורתיים, ובזה תתבטא הגיור שלו.
ועל זה יצא קצפם של כל הרבנים וגדולי הדור מכל החוגים ומכל העולם, שלא יתכן לקבל גרות כזו, ורק קבלת עול מצוות שלימה היא התנאי שההלכה קובעת עבור קבלת גירות.
וכאן ישנם כאלו השומעים את הפולמוס, ולא מצליחים להבין: בארץ ישראל ישנם מיליוני יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה, ואיתם עוד כמה מילונים המתנהלים כמסורתיים, ואין שום ערעור על מעמדם כיהודים. אז מדוע אלו הבאים להתגייר, ומוכנים לקבל על עצמם דברים בסיסיים ולהיות מסורתיים, מדוע שלא ייחשבו כיהודים גם הם?
העדר ההבנה נובעת מטשטוש מושגים. ישנו הבדל יסודי בין היהדות לשאר הדתות. המושג 'דת' בדרך כלל כאשר אחד יש לו אמונות מסוימות, אותם הוא מלמד את התלמידים שלו, וכאשר התלמידים שלו מקבלים את הדברים ומאמינים בהם, כך הם הופכים להיות חלק מהדת.
ביהדות, זה לא 'דת', ביהדות יש מושג חדש. יש 'ברית'. משה רבינו לא לימד את כלל ישראל אמונ וביקש מהם לקבל. משה רבינו וכלל ישראל במעמד הר סיני כרתו ברית עם הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בחר בהם כעם, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", והעם קיבל על עצמו את הכל ואמר "נעשה ונשמע", וכדברי הפסוק "אלה דברי הברית אשר כרת איתם בחורב". ואז כתוצאה מהברית הזו, הם נהפכו לעם
האופן הכי נכון להגדיר יהודי הוא "העם שכרת ברית". כלומר הם יהודים, בגלל הברית. ולכן מה שמיחד אות עם ישראל הוא ה'ברית' שהעם כרת עם הקדוש ברוך הוא. ולכן לא משנה באיזה מדינה העם נמצא, תחת איזה ממשלה הוא נמצא, באיזה תרבות העם נמצא, בכל האופנים האלו ה'ברית' נמצאת בתוקפה.
יתירה מזו, עבור 'ברית' צריך שני צדדים. וכמו שכריתת הברית נעשית על ידי שני צדדים, כך גם בכדי לסיים את הברית צריך את שני הצדדים. ולכן גם אם היהודי מחליט שהוא לא מוכן לחיות את חייו בהתאם לברית, והוא מצידו מפר את החלק שלו ומפסיק לשמור תורה ומצוות, עדיין יש את הצד השני, שלא מוכן לוותר על הברית, ולכן למרות ההתנהגות שלו הוא עדיין חלק מהברית, והוא יהודי לכל דבר. ולכן זה 'ברית עולם', כי למרות שהיהודי יתכן ויש לו חולשות מסויימות בדרך, אבל הקדוש ברוך הוא לא משתנה.
וזה ההבדל בין 'ברית' ל'דת': ב'דת' אתה שייך בגלל שאתה מאמין, ב'ברית' אתה מאמין בגלל שאתה שייך. הברית שיש בין הקדוש ברוך הוא וישראל מחייבת אמונה, ומחייבת גם קיום כל המצוות. לאידך כל אחד שנולד כיהודי, הרי הוא חלק מה'ברית', בין אם הוא מאמין שאלקים מחייב אותו, ואפילו אם אינו מאמין באלקים כלל. הוא חלק מהברית. לכן אלו שנולדו לתוך ה'ברית', הם יהודים גמורים ומחוייבים לברית ללא קשר למצב שמירת התורה ומצוות בחיי היום יום.
אדם הרוצה להצטרף לעם היהודי, הוא אחד שרוצה להצטרף ל'ברית'. זה כבר שונה מאחד הרוצה להצטרף לדת, שבשביל זה מספיק להאמין, ובזה הוא כבר נעשה חלק מהעם. להצטרף ל'ברית', יש צורך בשני צדדים – צריך גם שה'ברית' תקבל אותך. ובשביל שה'ברית' תקבל אותך, יש צורך לעשות את מה שהברית דורשת לעשות, שאלו הם הפרמטרים שהקדוש ברוך הוא נתן על מנת להצטרף לברית – מילה, טבילה, וקבלת קיום המצוות.
ובזה יש דמיון מסויים לקבלת אזרחות. אלו שנולדו בתוך מדינה מסויימת הם אזרחים ללא תנאים, עצם הלידה מקנה להם את האזרחות. לאידך אלו הבאים מבחוץ לקבל אזרחות, לא מספיק שהם יצהירו שהם רוצים להיות אזרחים, צריך גם שהמדינה תקבל אותם. ובכדי שהמדינה תקבל אותם ישנם תנאים שהמדינה עושה בשביל לקבל אותם.
דמיון זה, הוא רק כדי להדגיש את הנקודה שיתכן שיש הבדלים בין הנולדים למצב מסויים, לבין חדשים המצטרפים.
אמנם ישנו הבדל יסודי בין 'ברית' ל'אזרחות'. אזרחות הוא שייכות מסויימת לעם. זה לא קשר עצמי, ולא משהו עצמי הקשור עם נשמה מיוחדת. לכן ניתן לוותר על אזרחות. למרות שיש לה סנטימנטים מאוד עמוקים. כפי שרואים עכשיו באוקראינה, יש חוק שכל אזרח מגיל 20 עד 60 חייב להתגייס וללחום עבור חירות אוקראינה כמדינה עצמאית. והעם האוקראיני נלחם על העצמאות שלו בחירוף נפש. למרות זאת זה רק השתייכות למדינה, וניתן לוותר עליה.
לכן כשאנו באים לדון על המצב בארץ ישראל, כל אלו שמתמסרים למדינה ושרתו בצה"ל, וכן כל העולים מאוקראינה, זה דיון אחד אם לתת להם להיות אזרחים. אמנם אין לזה קשר לכניסה לברית. כדי להיכנס לברית יש צורך שהברית תקבל גם אותו. הכללים הם ההלכה המסורה לנו לאורך כל הדורות. כאשר חלק מתנאים אלו הם קבלת עול מצוות מלא.
—
הרב יצחק שלמה קרביצקי הוא מנהל מכון "הבינני" – המכון הגבוה ללימודי הוראה ורבנות. (הטור מבוסס על מאמר של הרב צבי פרימן)
