הסיפור הבא התחיל למעשה עוד לפני הקורונה, כשאחת הבנות שלי קנתה שתי חצאיות יפהפיות מ"פוקס". בבית, הרכישה התבררה כלא כדאית, כי אוטוטו החצאיות לא יעלו עליה. היא צריכה מידה גדולה יותר. מה הבעיה? מחליפים.
אבל הקורונה גדעה את תוכניות ההחלפה, והחצאיות נשארו שכוחות בשקית בארון. היום הקניינית הצעירה גילתה אותן. מאז רכישתן היא הספיקה לגדול עוד. אחרי הכול, הקורונה כבר כמעט בת שנה… היא הציעה להביא אותן לחברה מתוך הידיעה שאין לנו שימוש בהן. לא בארבע – חמש שנים הקרובות, שאז אחותה הקטנה תגיע למידה הזאת. הסכמתי בשמחה.
אני כבר למודת ניסיון שדברים שעולים אצלי למעלה לתקופה כל כך ארוכה, לא יורדים בזמן שכבר אפשר משתמשים בהם. אני פשוט שוכחת מה יש לי שם במרומי הארונות. אז למה לא לתת למישהו שיכול ליהנות מהם, מאשר לגלות בתסכול אחרי שנים שקניתי פריטים מיותרים?
הילדה כמעט יצאה מהדלת לכיוון הבית של החברה, כאשר שחקנית נוספת נכנסה לבמה באופן מפתיעה ודרמטי ביותר: "אל תתני את החצאיות לחברה שלך! אני רוצה ללבוש אותן כשאהיה בגיל שלך!"
קולה של בת הזקונים שלי נשמע כמו אזעקה. ניסיתי להסביר לה שאין טעם שהחצאיות ישכבו בארון כל כך הרבה שנים. אולי הן כבר בכלל לא יהיו באופנה, אולי היא פשוט לא תאהב אותן ולא תרצה ללבוש. שום דבר לא עזר. היא רוצה שנשאיר את החצאיות.
הסכמתי.
למה?
כי אני רוצה שהיא תלמד להתחלק מתוך רצון והבנה ולא מתוך אילוץ והכרח. בינתיים אכלנו ארוחת בוקר ביחד, פטפטנו וצחקנו. היו אלו ימי חנוכה, אחרי הכול. האווירה הייתה מרוככת ונעימה. פניתי שוב לילדתי הקטנה:
"מה את אומרת, אולי בכל זאת כדאי שנביא את החצאיות לחברה?
היא בטח תשמח לקבל חצאיות חדשות".
היא הסתכלה לי ישר בעיניים:
"בסדר, אמא! אני מסכימה!"
אבל את תרשי לבכות על החצאיות בלילה?"
"בטח"! כמעט חנקתי אותה בחיבוק.
"ותסכימי לשבת איתי כשאבכה ואהיה עצובה?"
"ברור!" הבטחתי לאוצר הקטן שלי.
גם עכשיו כשאני כותבת את הסיפור אני מתרגשת.
כולנו רוצות שילדינו ידעו להתחלק עם הזולת. קודם כל עם האנשים הכי קרובים להם ואחר כך גם עם הסביבה הרחוקה יותר. למה הרבה פעמים ילדים לא אוהבים להתחלק עם אחיהם, למשל? כי אנחנו מכריחים אותם בלי להתחשב ברצונותיהם וברגשותיהם. הם לא מצליחים להרגיש את הטעם הטוב של הנתינה כי הם עסוקים ברגשותיהם הקשים שלא מקבלים מקום.
כשאנחנו מצליחות לאפשר לילדים להרגיש את רגשותיהם ולבחור מה מתאים להם לעשות,
הם הרבה יותר פנויים להתחלק ולתת. נתינה היא ערך חשוב לא רק לסביבה, קודם כל היא מעצימה ומרוממת את הנותן, ובמקרה שלנו את הילד.
אבל רק אם הוא עושה את זה מתוך מודעות ובחירה.
נתינה גם קשורה באופן ישיר להודיה, היא מאפשרת לנו לראות את השפע שבורכנו בו, את היכולת להעניק ולשמח את השני. מעבר למשמעות הערכית שלה, הודיה תורמת רבות לרווחה נפשית. אז במילים אחרות, זה פשוט בריא לנפש של הילד, להעניק ולהודות.
וכמו תמיד לרגשות יש תפקיד מרכזי בנתינה ובהודיה. להבין מה אני מרגיש, מה הצרכים שלי, מה השני מרגיש וצריך, איך אני פועל בהתחשב בנתונים האלה? את כל המידע הרגשי הזה הילד צריך ללמוד, כדי להעניק ממקום של בחירה ולהיתרם ממנה.
אני בטוחה שאת כאמא רוצה לאפשר לילדך – לרכוש את הכלים הרגשיים החשובים האלה.
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A) מלווה הורים וילדים בהתמודדויות יומיומיות. (מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים")
