השמיני באוגוסט 1963 היה נראה כעוד יום שגרתי בבריטניה, אך רק מעט אנשים ידעו היטב כי מה שהחל כיום שגרתי עתיד להסתיים כיום היסטורי במיוחד, שעתיד להיקרא 'שוד הרכבות הגדול בבריטניה'.
לא רבים הם הפושעים הבינלאומיים ששמם נחקק בתודעת אומה שלמה, אחד מהם הוא רוני ביגס הבריטי. ביגס נולד באוגוסט 1929 באחד מרובעי לונדון ובימי מלחמת העולם השניה פונה יחד עם שאר התושבים. בגיל 18 התגייס לחייל האוויר הבריטי, אך עד מהרה גילה כי לא זה מה שהוא חפץ להיות ומצא את עצמו עריק במשך כשנתיים.
במהלך ניסיון פריצה למכונית מצא עצמו בבית הכלא – שוחרר – ושוב נכלא, הפעם באשמת ניסיון פריצה למשרדי הימורים. בסיבוב השני שלו במערכת בתי הכלא הבריטית הכיר ביגס את שותפו הבכיר לעתיד ברוס ריינולס, מי שלימים היה המוח מאחורי השוד הגדול.
לאחר עונשו, השלישי במספר, החליט ביגס לנסות ו… לשוב למוטב, החל להתמקצע בנגרות, ובחודש פברואר 1960 התחתן. בעקבות נישואיו החליט ביגס לרכוש בית למשפחתו ובמהלך עבודתו הועסק אצל נהג רכבת בריטית שהיה לפני גיל פרישה, מי שכונה לימים 'פיט הזקן', דמות עלומה שעד היום איננו יודעים מיהו, אך הוא היה זה שמסר את 'ידיעת הזהב' לביגס.
ידיעת הזהב
עד לאותה תקופה הייתה לבריטניה רקורד גאה בהפעלת רשת רכבות עצומה ללא שוד גדול. השוד הדהים את האומה בגלל סכום הכסף העצום שנגנב.
עם זאת, לא מדובר היה בשוד הראשון שכוון אל עבר רכבות הדואר המלכותי. שודדים ניסו עוד לפני כן לשדוד את הדואר המלכותי במקרים שונים, וכתוצאה מכך הוגברה האבטחה על שלוש קרונות שיועדו למשלוח פריטים בעלי ערך גבוה. סורגים נוספו לחלונות, הותקנו ברגים נוספים לדלתות והותקנו אזעקות.
הניסיונות להגביר את האבטחה היו חסרי תועלת בליל שוד הרכבות הגדול, שכן שלושת הקרונות ששימשו בדרך כלל להעברות עם פרופיל אבטחה מוגבר היו מחוץ לשירות ב -8 באוגוסט 1963. צירוף מקרים מוזר זה, שמעולם לא התרחש לפני ליל השוד, היה המקור לשלל ספקולציות של עובד לשעבר בדואר במשך יותר מ -60 שנה.
זו גם הסיבה לכך שבראשית החקירה היו הרשויות בטוחים בכך שמדובר ב"עבודה מבפנים" (מה שדחה כמובן את מועד תפיסתם של השודדים). למעלה ממאה עובדי הדואר נחקרו במשך שעות ארוכות, כאשר במקביל ישבו צוותים שלמים כדי לבחון את כל התנועות הפיננסיות שלהם ושל בני משפחתם למשך חודשים ארוכים לאחור.
עד שהגיע הטיפ של מר מאריס…
ביגס הסתובב חופשי ברחבי ברזיל, ועובדת היותו עבריין נמלט לא מנעה ממנו לנהל את חייו כמעט כרגיל. ביגס אפילו הלך פעם אחת לנשף בצי המלכותי הבריטי בברזיל כאות התרסה. פרנסתו אגב, הייתה מאירוח תיירים לשמיעת סיפור השוד וחלקו המינורי יחסית בפעולה
ההתארגנות
ביגס, שכזכור התחייב לדירה, גייס את חברו משכבר הימים ברוס ריינולס, שבעצמו היה דמות מאפיונרית בכירה כשלעצמה, ויחד עם עוד חבורת פושעים שכללה את גורדון גודי, באסטר אדוארדס, צ'רלי וילסון, רוי ג'יימס, ג'ון דאלי, ג'ימי וייט, טומי ויסבי, ג'ים חוסי, בוב וולץ', רוג'ר קורדרי ורוני ביגס – בהנהגתו של ריינולס – הוא הגה את השוד הנועז.
השוד תוכנן במשך חודשים על ידי כנופיית השודדים בהנהגתו של ברוס ריינולדס, כאשר המידע אודות הרכבת שהייתה יעד לשוד ומטענה סופק לשודדים כזכור על ידי אחד מעובדי הדואר המלכותי. הכנופיה קנתה לצורך מסתור ומילוט חווה מוזנחת, כ-40 קילומטרים מאתר השוד המיועד, כאשר משתתפים בפעולת השוד בפועל עצמה רק 17 מאנשי הכנופיה.
היה זה ערב ה-7 לאוגוסט שנת 1963 בעיר גלזגו שבסקוטלנד, רכבת הדואר שתמיד נשאה בתוכה כסף ודברי דואר התארגנה לעוד נסיעה כמעט שגרתית לבירה הבריטית לונדון. הרכבת שכללה בסך הכל 12 קרונות וצוות של 72 עובדי הדואר, עסקו במיון הדואר תוך כדי הנסיעה, ואף אספה ומסרה שקי דואר לאורך נתיב נסיעתה. שטרות הכסף שנמצאו בקרון השני שלאחר הקטר, בדרך כלל לא חרגו מסכום שלמעלה מ-300 אלף לירות, אך באותו ערב היה מטען הכסף גדול וחריג באופן מיוחד.
סמוך לשעה 3 לפנות בוקר עצר לפתע נהג הרכבת את נסיעתו כשראה את אור האיתות האדום בפאתי המסילה דלוק. חברי הכנופיה ששהו מסביב כיסו היטב את האיתות הירוק, והנהג שלא שם לב להחלפה ירד מהקטר על מנת לבדוק את התקלה וניסה ליצור קשר באלחוט שהיה בפאתי המסילה.
הניסיון כמובן כשל, משום שחברי הכנופיה דאגו מראש לקרוע את חוטי האלחוט שבסביבה, והנהג המבולבל החל לצעוד חזרה לקטר, אולם שם הותקף על ידי אלמוני חבוש בברדס באלת מתכת על ראשו. הפושעים, שלא היו חמושים בכלל בנשק חם באותו הזמן, הצליחו להכניע את הנהג ואף גרמו לו לפציעה שסיימה את תפקידו כנהג, ולימים אפילו הביאה למותו.
עד מהרה השתלטו השודדים על הרכבת וניתקו את הקטר ושני הקרונות שאחריו מיתר הקרונות שברכבת. אחד השודדים שנכלל בכנופיה היה נהג קטר בעל ניסיון, וברגע האמת היה אמור להיות זה שיסיע את הרכבת אל הנקודה שבה התכוונה הכנופיה לפרוק ממנה את שקי הכסף. אולם עד מהרה התברר שהוא איננו יודע לנהוג בקטר שבראש הרכבת.
חברי הכנופיה שלא התבלבלו אילצו את הנהג הפצוע להסיע את הקטר יחד עם הקרון המנותק אל עבר נקודת היעד, גשר ברידגו.
כשהמנוע התרחק, שמעו חמשת השוטרים שעבדו בקרון את הרעש מתרחק, וגילו שהקרון השלישי מנותק. החמישה הניחו כי החיבור נשבר בטעות. הם ניסו למשוך תשומת לב על ידי משיכת כבל התקשורת ולאחר מכן על ידי פתיחת החלון וצעקות, אך אלה לא צלחו.
אף אחד מהשוטרים לא היה מודע לכך כי מדובר בשוד, עד שאחד החלונות נופץ לגמרי, כ-800 מטר לפני הגשר. אחד השוטרים קרא אז "זאת פשיטה", כאשר במקביל הוא ניסה לחסום את דלת הקרון באמצעות ערימת שקים. מאמציו נכשלו כאשר אחד השודדים הניף מוט מתכת כבד לעבר החלון המרכזי והשתחל פנימה. אחר כך נכנסו חברי כנופיה נוספים דרך דלת הקרון, איימו על חמשת השוטרים וגרמו להם לשכב בקצה המרוחק של הקרון. שודד אחד הופקד על שמירתם בעוד האחרים זרקו שקים של חבילות בעלות ערך גבוה, שהועברו לרכב ממתין.
השודדים כפתו את יתר השוהים במקום והורו להם לשכב כשפניהם כלפי מטה בפינת הקרון, כשאחד השודדים מורה להם שלא לנוע בכלל במשך כחצי שעה לפחות אחרי שיסיימו את המלאכה. טעות ראשונה של הכנופיה.
עד מהרה יצרו השודדים שרשרת אנושית שבה הועברו שקי הכסף מהרכבת אל עבר המשאית שהמתינה לה מתחת לגשר. ריינולדס, מנהיג הכנופיה הקצה לפעולה רק 30 דקות, מה שגרם לכך שבמקום 128 שקי כסף, שדדה הכנופיה רק 120 שקי כסף, ולאחר מכן עזבו את המקום במשאית ובשני כלי רכב אחרים.
לאחר נסיעה הגיעו השודדים אל חוות המסתור שממערב לאתר השוד כשעה לאחר סיומו, בערך בזמן שבו נמסרה למשטרה ההודעה הראשונה על השוד. שם ספרו את שללם – 2,631,684 לירות (כ-50 מיליון לירות בכסף של היום), בעיקר בשטרות של לירה ו-5 לירות, וחילקו ביניהם את השלל בחלקים שווים בקירוב – כ-150 אלף לירות לכל אחד.
ההימלטות והתפיסה
כחלק מההיערכות מראש הכינו השודדים ציוד להאזנה לרשת הקשר המשטרתית ולאחר שהבינו שהמצוד אחריהם התקדם מהר מששיערו, הקדימו את מועד עזיבת החווה.
את החווה עזבו באמצעות כלי רכב שונים מאלו ששימשו אותם לשוד, אולם לפני כן תכננו לעשות כל מאמץ על מנת למחוק כל טביעת אצבע מבנייני החווה והחפצים שהותירו בה. הם אף התכוונו להעלות אותה באש, אך האדם שהופקד על המשימה לא הצית אותה, וכאשר התברר הדבר לאחרים לא ניתן היה לתקן את הטעות, שכן המשטרה כבר הגיעה לחווה.
בעקבות השוד הוצע פרס בגובה 260,000 ליש"ט למי שיצליח לאתר את הגנבים, מתוכם פרס של 10,000 ליש"ט שהציע הדואר המלכותי למי שיספק מידע שיוביל ללכידת השודדים. דבר הפרס הגבוה פורסם בעיתונות והפך לשיחת היום. המשטרה וענף החקירות קיבלו המלצות רבות בימים שלאחר מכן, אחת מהן הייתה מעובד חווה בליטרסלייד, בשם ג'ון מאריס.
מאריס התחיל לחשוד בנכס סמוך כששמע שהדיירים החדשים הציעו מאה פאונד מעל המחיר המבוקש. בנוסף, נראה היה שאין מי שעובד בחווה והמחשיד ביותר היו חלונות הבית שהושחרו. לאחר השוד הופיעו מספר כלי רכב בחצר הבית, כולל משאית, שמשום מה לא היה מי שימשיך את נסיעתו בהם. מר מאריס התקשר למשטרה לדווח על המידע, אך רק למחרת לאחר שיחת טלפון נוספת שלו שלחה המשטרה ניידת למקום.
זמן קצר לאחר הגעת השוטרים לחווה, התחזקה ההערכה כי הבית שימש למסתור לפחות עבור כמה מחברי הכנופיה. מאחורי גדר חיה היה בור דמוי קבר, עם כף ננעץ בתוך החרס בין שקי דואר ריקים. שקיות נוספות היו מפוזרות בתוך הבית, בעוד שבמרתף שכבה ערימת אריזות מ"הבנק הפרובינציאלי הלאומי" (אחד הבנקים שהעביר כסף בזמן השוד). מאריס הגיש אז תביעה לכספי הפרס בסך 10,000 ליש"ט שהציע משרד הדואר.
השודדים כפתו את יתר השוהים במקום והורו להם לשכב כשפניהם כלפי מטה בפינת הקרון, כשאחד השודדים מורה להם שלא לנוע בכלל במשך כחצי שעה לפחות אחרי שיסיימו את המלאכה. טעות ראשונה של הכנופיה
אחד הדברים שהובילו את השוטרים מהר מהצפוי אל עבר החווה הוא אותו משפט שאמר אחד מחברי הכנופיה לעובדי הרכבת, משפט שלימים התברר, שהיה זה מה שהוביל את המשטרה על עבר מחבואם של חברי הכנופיה, מכיוון שהמשטרה הסיקה מכך שהשודדים יימלטו למסתור במרחק של 30 דקות נסיעה מאתר השוד.
ואכן, שוטרי משטרת בקינגהאמשייר פתחו בחקירת השוד, ובצהרי היום שלאחריו צורפו אליהם לעזרה שוטרים מהענף לפשעים מאורגנים וכלכליים של משטרת המטרופולין של לונדון, ויחדיו הם פתחו בסריקות בשטח שסביב אתר השוד. חמישה ימים אחרי השוד גילו השוטרים את חוות המסתור כשהיא נטושה. הם מצאו בה את כלי הרכב ששימשו לשוד, מזון, שקי שינה ומצעים, שקי דואר ריקים ופריטים נוספים. למרות שהשודדים התאמצו למחוק את כל טביעות האצבעות מהחפצים, נמצאו במקום טביעות אצבע וכף יד שכנראה השתייכו אל חלקם.
למרות מחלוקת בקרב אנשי צוות החקירה המשטרתי פורסמו בציבור תמונות של החשודים בהשתתפות בשוד, מה שגרם לכך שרוב השודדים ירדו למחתרת. אולם לא לעולם חוסן, ובכל זאת הצליחה המשטרה לתפוס 12 מהם עד סוף 1963. מרביתם נעצרו בתוך מספר שבועות.
סוף גנב לכלא?
ב-20 בינואר 1964 החל משפטם של 13 נאשמים בשוד בעיר איילסברי שבבקינגהאמשייר. בשל מספר הנאשמים והעניין הציבורי הרב במשפט, הוא לא נערך כרגיל בבית המשפט המקומי אלא באולם שהוכשר לשם כך במיוחד לרגל האירוע במשרדי העירייה.
המשפט נמשך 51 ימים והוצגו בו 613 מוצגים ו-240 עדים. אחד הנאשמים זוכה בנימוק של "אין להשיב לאשמה" (כלומר שהתביעה לא הציגה כלל ראיות לכאורה שעליו להתגונן מפניהן), ואילו האחרים הורשעו על ידי חבר המושבעים ונדונו לעונשי מאסר לתקופות שונות.
שבעה מהם נדונו ל-30 שנה, ארבעה ל-20 עד 25 שנה ואחד ל-3 שנים. העונשים שנפסקו נחשבו באותה העת לחמורים במיוחד ביחס לעבירות שבהם הורשעו הנאשמים, אולם בהתחשב במעשה שביצעו וההד הרב שתפס היה זה רק צפוי.
ובכל זאת יש הטוענים כי גם עיוותים היו במשפט, מרוב להיטות להחזיר את הכבוד הבריטי האבוד. אחד הנאשמים, שנדון ל-24 שנות מאסר, כלל לא היה שותף לשוד אלא רק סייע לאחד השודדים להתחבא ונחשב כמי שנעשה לו עיוות דין. הוא מת בכלא כעבור שש שנים. בעקבות ערעורים שהוגשו זוכו כמה מהנאשמים מחלק מהעבירות שיוחסו להם ועונשי חלק מהם הופחתו.
בסך הכל זוהו 21 איש כקשורים לשוד (אחד מהם בטעות, כאמור). חמישה מהם לא נתפסו מעולם. שניים משלושת הנותרים ברחו אל מחוץ לבריטניה. אחד מהם הוא ראש הכנופיה והמוח מאחורי הכל, ברוס ריינולדס, אולם לאחר שאזל כספו שב לבריטניה ונתפס שם ב-1968. הנמלט השני שב לבריטניה מרצונו ב-1966, ואילו השלישי הסתתר בבריטניה עד 1966 ואז נתפס. כולם נדונו למאסר. נידוני השוד השונים שוחררו לאחר ריצוי 4 עד 12 שנות מאסר.
המסע מסביב לעולם
אולם, עד מהרה התברר כי סיפורנו רק החל. ביום בהיר אחד ברחו שניים מהנידונים מכלאם. אחד מהם נתפס שוב לאחר שלוש שנים, והשני, גיבור סיפורנו, הלא הוא רוני ביגס, החליט לצאת למסע מסביב לעולם על מנת לחמוק מהכלא.
ביגס, שכזכור נתפס משום ששותפו לא הספיק לשרוף את החווה, הואשם בשוד על ידי טביעת אצבע על גבי בקבוק קטשופ שנותר בחווה, והוטל עליו עונש של כ-30 שנות מאסר. לאחר שריצה כ-15 חודשים בכלא, ב- 8 ביולי 1965 ביצע ביגס את הבריחה הגדולה, באמצעות סולם מאולתר והחל לברוח אל בריסל בסירה – שם שלח פתק לאשתו להצטרף אליו לפריז, רכש תעודות זהות חדשות ואף עבר ניתוח פלסטי.
בשנת 1966 הגיע ביגס יחד עם משפחתו אל סידני באוסטרליה, ולאחר מספר חודשים עבר לאחד מהפרברים של אוסטרליה. בשנת 1967, לאחר שקיבל מכתב אנונימי מבריטניה בו נאמר לו כי האינטרפול בעקבותיו, החליט להגר שוב. במאי 1967 עברה המשפחה להתגורר מלבורן, שם שכר בית. לביגס היו מספר עבודות במלבורן, אך באוקטובר 1969 גילה דיווח עיתונאי כי ביגס מתגורר במלבורן והמשטרה סוגרת עליו. לאחר תחקיר שביצע ערוץ מקומי על ביגס, הוא נאלץ שוב לנטוש את ביתו.
במהלך הבריחה התארח ביגס אצל חברי המשפחה בפרברים המזרחיים של מלבורן, שם המתין עד יעבור זעם, וכעבור חמישה חודשים נמלט דרך נמל מלבורן, באמצעות דרכון של חבר, כאשר אשתו ובניו נשארו באוסטרליה. עשרים יום אחר כך, מצא עצמו בספינה העושה את דרכה לפנמה ותוך שבועיים הגיע אל ברזיל, לה לא היה הסכם הסגרה עם בריטניה.
הניסיונות להגביר את האבטחה היו חסרי תועלת בליל שוד הרכבות הגדול, שכן שלושת הקרונות ששימשו בדרך כלל להעברות עם פרופיל אבטחה מוגבר היו מחוץ לשירות ב -8 באוגוסט 1963. צירוף מקרים מוזר זה, שמעולם לא התרחש לפני ליל השוד, היה המקור לשלל ספקולציות
אלא שגם בברזיל לא הצליח ביגס להסתתר הרבה, ובשנת 1974 קיבל העיתונאי קולין מקנזי של ה'דיילי מייל' מידע לפיו ביגס מסתתר בריו. מקנזי אף הגיע למקום יחד עם צוות צילום שהצליח לתעד את ביגס ולפרסם את התיעוד. עד מהרה הגיע למקום נציג של הסקוטלנד יארד, אך שם התברר כי ביגס אינו בר הסגרה.
בעקבות כך החל ביגס להסתובב חופשי ברחבי ברזיל, ועובדת היותו עבריין נמלט לא מנעה ממנו לנהל את חייו כמעט כרגיל. ביגס אפילו הלך פעם אחת לנשף בצי המלכותי הבריטי בברזיל כאות התרסה. פרנסתו אגב, הייתה מאירוח תיירים לשמיעת סיפור השוד וחלקו המינורי יחסית בפעולה.
במרץ 1981 החליטה קבוצת חיילים בריטים לשעבר לחטוף את ביגס ואילצו אותו לעלות על גבי סירה שלקחה אותו על סיפונה לעבר איי הברבדוס, שם הצילו אותו מהחוטפים שומרי החוף, אולם עד מהרה התברר למזלו של ביגס שגם לברבדוס לא היה כל הסכם הסגרה תקף עם בריטניה – והוא נשלח חזרה לברזיל.
החזרה למאסר
בשנת 2001, לאחר 36 שנות חיים מאושרים מחוץ לבריטניה ומחוץ לכלא הבריטי, החליט ביגס לשוב לבריטניה, מתוך ידיעה ברורה שישוב מיידית אל בין כותלי הכלא. ואכן, כיאה לאסיר נמלט מפורסם שב ביגס לבריטניה על גבי מטוס פרטי, ומיד נעצר ונכלא מאחר ונותרו לו 28 שנות מאסר להשלים.
הוא שוחרר מהכלא בשנת 2007, לאחר שוועדת השחרורים החליטה לשחררו מתוך חמלה, ומת כעבור 4 שנים ב-18 בדצמבר 2013, בגיל 84.
