"בהעלותך את הנרות" (ח, ב)
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (רש"י).
יש להבין: מדוע הדלקת הנרות גדולה מקרבנות הנשיאים?
מבאר בספר 'שמע יעקב': כשחטאה חוה – נגזר על בני האדם שימותו. אמר לה הקב"ה 'את כיבית אורו של עולם – לכי ותעסקי באורו של עולם'. מאז מצֻווה האישה להדליק נרות שבת.
במעמד הר סיני – הסתלקה גזירת המיתה מבני האדם. אולם בחטא העגל – חזרה שוב. אמר הקב"ה לאהרן – שעשה את העגל לישראל – אתה החזרת את המיתה לעולם – תדליק את הנרות ותתקן אורו של עולם!
"וזה מעשה המנורה מקשה זהב" (ח, ד)
בעת שביקר הרה"ק ממודז'יץ בארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה, נפגש הרבי עם הנציב הבריטי העליון סיר הרברט סמואל.
בעת הביקור ביקש הנציב מהרבי ממודז'יץ שיפעל לעשות שלום בין כל החוגים היהודיים בארץ הקודש.
השיב לו הרבי: בעת שציווה הקב"ה את משה לעשות מנורת זהב טהור, התקשה משה במעשה המנורה. ולכאורה הדבר תמוה: הרב – הוא המלמד הטוב ביותר שיכול להיות, הקב"ה. התלמיד – הוא המוכשר הגדול ביותר לקלוט, משה רבנו. כיצד קורה שמשה מתקשה בהבנת המנורה?!
אלא – ביאר הרבי – מעשה המנורה רומז לשלום ואחווה בין יהודים. למעלה יש גביעים, באמצע יש כפתורים ופרחים, למטה נמצאת הירך; כל שדרות הציבור היהודי. לא דבר קל הוא לאחד את כולם שיהיו 'מקשה אחת'. אפילו משה רבנו לא הצליח בכך…
"ולא יהיה בבני ישראל נגף" (ח, יט)
בעת שמתרגשת על אדם מישראל צרה, הרי הוא מקבל על עצמו קבלות, פותח את ידו ומפזר ממון לצדקה, ומשתדל להיטיב את דרכיו כדי שתסור ממנו הצרה.
דרש על כך הרה"ק רבי מאיר מפרמשילאן את הפסוק בפרשתנו: "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש": וכי מפני מה צריכים לחכות עד שיתרגש 'נגף' על בני ישראל? וכי לא מוטב ש'ייגשו אל הקודש' תמיד בלי לחוות ייסורים קודם לכן?!
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… מי יאכילנו בשר" (יא, ד)
לכאורה, יש להבין מפני מה התלוננו ישראל על הבשר. הרי היו להם בהמות ויכלו לשחוט מהן ולאכול.
מבאר בספר 'על התורה': האספסוף הלזה, לא חיפש לאכול בשר. כמו שאמרו בפסוק הבא: "זכרנו את הדגה… ואת השומים ואת הבצלים". שום ובצל הם דברים חריפים המגרים את בלוטות הטעם והריח וגוררים תיאבון.
על זה עצמו מתחה עליהם התורה ביקורת, על שלא הסתפקו בלחם היורד מן השמים וחיפשו דברים שיוסיפו להם תאוות נוספות עוד ועוד…
"הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם" (יא, כב)
קשה הדבר: כיצד פה קדוש כשל משה רבנו חלילה הטיל ספק ביכולתו של הקב"ה לספק צורכיהם של ישראל בבשר לרוב? היד ה' תקצר?!
מבאר ה'כלי יקר': אין לקרוא את הפסוק בלשון שאלה: "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם?!" כי אם בניחותא: (אפילו אם) "הצאן ובקר יישחט להם", בכל זאת "ומצא להם", מכיון שהם מחפשים סיבה להתלונן, גם אחרי שיקבלו בשר – יהיה להם על מה להתלונן.
לפי האמור מבאר ה'כלי יקר' כמין חומר את המשך לשון הפסוק שנראית לכאורה מיותרת: לא רק אם תביא להם צאן ובקר לרוב הם ימצאו על מה להתלונן – אמר משה – אלא אפילו אם "את כל דגי הים יימצא להם", שכל הדגים בעולם הם בוודאי יותר ממה שישראל צריכים, עדיין "ומצא להם", הם עדיין ימצאו על מה להתלונן…
