אסתר, בת 58, נפטרה לפני כמה ימים לאחר שצינור החמצן שלה התנתק, זו לא פחות מטרגדיה, מוות מיותר ועצוב. כל כך עצוב אבל מוכר, מוכר ממתי? נכון. 22.1.2021, איפה? איכילוב. שמו, משה חרזי, בן 47. ומה הקשר בין שני המקרים הנוראים האלה?
נכון, באותו יום שנה שעברה היו 1148 מאושפזים במצב קשה, שלשום (שני) היו 1227. צירוף מקרים מזעזע? לא ממש. "מערכת הבריאות לא קורסת" אמר פרוייקטור הקורונה, וזה באמת נכון, מערכת בריאות למעשה לעולם אינה קורסת, אף קיר לא נופל, אין רעש או אזעקה מסויימת. אז מה כן?
בלניאדו כעת, לפי גרף משרד הבריאות יש 89% תפוסה, בשערי צדק והדסה לדוגמא 103% ו 99% בהתאמה. ואם נראה לכם שצוות עייף שעובד סביב השעות בירושלים עושה פחות טעויות מאשר צוות עייף בנתניה, אז לא. פשוט לרוב זה לא נגמר בטרגדיה כזו.
כבר כתבתי ויש עבודות שמראות את זה שבעליה בעומס העבודה התמותה מקורונה עולה, ולא רק, האשפוזים מתקצרים, הצוות נמתח, הרפואה הטובה שאנחנו כל כך אוהבים להתגאות בה נפגעת. חלק מהאנשים שנפגעו מזה בכלל לא יודעים את זה, כי הרופא ששחרר אותם מהמיון אולי לא שם לב למשהו בבדיקה או במעבדה.
והרופאה שרואה אותם בקהילה צריכה לעשות 30 שיחות זום ביום עם חולים בבית. אבל את כל זה כתבו כבר, הרים של מילים, וגרפים. השאלה שאנחנו צריכים לשאול עכשיו היא מה עושים כדי למנוע את המקרה הבא, כי מה שקורה בתקשורת זה ׳תראו׳ התחלואה יורדת, איך נגמר הגל, איך ה R יורד- אווירת סוף מוכר לא?
כמו בסיפור התורנויות, פתרונות קסם אין פה, לא יהיה פה שפן (לא ריאלי) של 16 שעות, האוכלוסייה גדלה ומזדקנת, התקינה רעועה, והזמן כדי לתקן את זה הוא, וול, אתמול. רק בריאות.
—
ד"ר יואב הרשקוביץ הינו רופא
