אם נסתכל במבט מעמיק על החיים, נוכל לראות איך כל אחד מאתנו חי בקופסה. לכולנו ישנה שגרה אליה התרגלנו, את המשפחה אליה נולדנו, או הקמנו, עבודה, חיי חברה. אך מה קורה כשחלילה פוגשת אותנו טרגדיה בלתי צפויה? המציאות מוכיחה כי אנשים רבים שנפגשו עם מציאות שהפכה את החיים על פיהם, הבינו שאין להם עוד את האופציה להמשיך לחיות רק בתוך הקופסה, הם פשוט הדפו את המכסה ופרצו מעלה. במקום אחד מאוד מיוחד, עמותת "משפחה אחת", אפשר לראות מאות קופסאות מדהימות כאלו, של אנשים שהמשיכו להחזיק את הקופסה המקורית שקיבלו, אך הצמיחו כנפיים אדירות ולא רק עפו בעצמם, אלא נושאים בכנפיהם עוד הרבה אנשים ויחד יצרו מציאות חדשה מלאה בתקווה. חובה לציין את פעילותה של עמותה נפלאה זו, "משפחה אחת", עמותה המטפלת באלפי נשים ומשפחות שכולות נפגעות טרור ומשפחות חללי צה"ל.
הרוח החיה בהצמחת הכנפיים האלו היא שנטל בלזברג, מייסדת העמותה והמנכ"לית בהתנדבות. שנטל ישנה מעט מאוד שעות בלילה. היא פשוט לא מספיקה, בשל העיסוקים הבלתי נגמרים שלה. היא דואגת לגיוס כספים, פרסום פעילותה המבורכת של העמותה, ובעיקר לדאוג לנשמה וללבבות הפועמים של המתנדבים והמשפחות היקרות של 'משפחה אחת'.
עמותת "משפחה אחת" הוקמה בשנת 2001 לאחר הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. מיכל בת ה-12 דאז, בתם של שנטל ויו"ר העמותה, מרק בלזברג, אמורה הייתה לחגוג את בת המצווה שלה. כששמעה על הפיגוע הנורא היא החליטה לתרום את כל כספי המתנות שלה והכספים שיועדו לאירוע, לסייע לנפגעי אותו פיגוע טרור. בני משפחתה שכבר היו מורגלים בעשייה למען הציבור, נרתמו לרצון שלה והחליטו להרחיב אותו. הם אספו מבני משפחתם וחברים ברחבי העולם סכום של 100,000 דולר והקימו עמותה שכל כולה תמיכה, דאגה והעצמה של משפחות נפגעי טרור.
לכבוד יום האישה הבינלאומי, בחרה שנטל בלזברג, להעניק במה ומקום של כבוד לנשים שחיות בתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית, שנושאות עמן שכול שילווה אותן כל חייהן. בצניעות ובאהבה הן מקבלות כוח מ"משפחה אחת", מרימות את עצמן ואת כל הסובבים אותן ואף משפיעות במעגלים הרבה יותר גדולים. נשים ענקיות שמעניקות הרבה מאוד השראה וכוח ונותנות משמעות מיוחדת ליום האישה. "היה לי חשוב שנתמקד בנשים שהעמותה מלווה, כדי לנסות להבין ולו במעט, עם מה הן מתמודדות, מהם הקשיים והייסורים היום יומיים שהן עוברות ואיך הן מצליחות לראות את האור בקצה המנהרה, מה גורם להן לקום בבוקר ולא לתת לעצמן ליפול", אומרת שנטל. "אני רואה איך הן מנסות להמשיך, למרות הקושי. ראיתי נשים במצב מאוד קשה, שלא נתנו לעצמן להידרדר, נשים שרצו לעשות כל מה שרק אפשר כדי שיוכלו להמשיך לחיות. השנה שחלפה הייתה מאוד קשה לכל בין אדם רגיל. הנשים האלו מתמודדות עם מטען כל כך כבד במשך שנה רגילה, תארו לעצמכם כמה קושי נוסף להן בשנה של קורונה, כשיש ריחוק חברתי, בידוד, בני משפחה שחלו בקורונה. בתוך כל זאת הן יכולות לפגוש את הקבוצה שנותנת להן כח רק בזום, לא יכולות לקבל חיבוקים מהחברות. והן עשו זאת! אני לומדת מהן כל הזמן והן גם נותנות לי המון כח. אני מצליחה לעשות הרבה דברים מעל ומעבר בגיוס, בארגון, לשכנע ולהתרים, בגלל שאני חשה את הנתינה האין סופית גם של הצוות, וחשה את העוצמה של כל הנשים שמגדלות ילדים לבד, שקמו והמשיכו אחרי שאיבדו את היקר להן או נפצעו בפיגוע. מבחינתי מגיע צל"ש לכל אחת מהן".
הסיפור של מירי – "מזרן יוגה שלא מתפורר"
אחת מהן היא מירי גרינשטיין קזקוב מפרדס חנה, שחייה היו נוחים מאוד. היא עבדה כרואת חשבון מצליחה, ויחד עם בעלה, מיכאל (מישה) קזקוב, מתמטיקאי מחונן ואומן בנפש, שהחליט ללמוד תואר שני באומנות ולהיות מורה לצילום, גידלו בגאווה את בתם הקטנה, אסתר בת השנה וחצי, ונדמה היה כי כל החיים היו לפניהם. לא היה מה או מי שיכין את מירי הצעירה, בת 29 בסך הכל, לרגע הנורא ההוא בשנת 2003, כאשר נשמעו דפיקות על הדלת ומיד לאחריהן הבשורה המרה: בעלה האהוב לא ישוב עוד הביתה מהמילואים אליהם יצא בגבול מצרים לאחר שנהרג מירי מחבל.
בני משפחתה וחברותיה לא השאירו אותה לבד ולו לרגע. "בת דודתי שהיתה סטודנטית בבצלאל, ויתרה על דירתה ועברה לגור איתי יחד עם חברה נוספת", משחזרת מירי. "הן אמרו לי שהן כאן כמה שאני צריכה". מירי לא מצאה שפה משותפת עם הפסיכולוג שמשרד הביטחון העמיד לרשותה ואז שמעה לעצתה של מורתה ליוגה והחליטה ללמוד להיות מאמנת.
באותה תקופה היא התוודעה לעמותת "משפחה אחת". "מאז שהפכתי לצערי לאלמנה, הם לא שכחו אותי לרגע", היא מספרת. "התחלתי לקבל מהם חומר מידע הביתה. ראיתי שהם עושים פעילויות, נזכרתי שבשבעה הופיע אצלי מישהו עם עציץ לקראת ט"ו בשבט שחל מספר ימים לאחר מכן, החלטתי לבדוק מה הם עושים. ראיתי שיש גם חוגים, אז הלכתי לשאול אם הם רוצים שיעור יוגה. מיד הם השיבו בחיוב ואמרו לי בואי ננסה, נתנו לי תחושה שאני הכי רצויה ומקובלת, שאני חלק מהם ושיש לי וליכולות שלי, מקום אצלם. הם נתנו לי רשימת שמות ואמרו לי 'תנסי לבנות קבוצה'. טלפנתי במשך שעות. שבע נשים אמרו שיבואו ולשיעור הגיעו רק שלוש. אבל מהר מאוד הפכנו להיות 35 נשים והקבוצה קיימת כבר עשור".
מספר שנים לאחר שהתאלמנה, פגשה מירי את בעלה השני, עברה לפרדס חנה ונולדו לה עוד שני ילדים. גם שם "משפחה אחת" נשארה המשפחה שלה ולא שכחה אותה לרגע. "התקשרתי לעמותה ודיברתי עם בתיה וינברג, האחראית על מחוז צפון, פתחנו קבוצות בצפון שפעלו ללא הפסקה, גם השנה, בתקופת הקורונה. בין אם זה במרחב פתוח לפי התו הסגול כשהיה מותר, בין אם זה בזום. הם לא ויתרו על השיעורים שלי, אם היה צורך, בתיה אפילו נתנה את החצר שלה, שיהיה לנו מרחב פתוח ומקום גדול לנשים שרצו להתאמן כל הזמן".
"משפחתו של בעלי הראשון ז"ל, נשארה משפחתי לכל אורך השנים", היא מוסיפה. "הזמנתי את חמותי הראשונה לשיעורים. הרי היא אמא שכולה. הפצרתי בה שוב ושוב עד שנאותה להגיע. לא מזמן, ליום הולדתה ה- 70, שאלתי אותה מה היא רוצה מתנה. היא ענתה לי: 'אני רוצה מזרן יוגה איכותי, כזה שלא מתפורר'. את הסיפור הזה אני מספרת לתלמידות שלי ואומרת שאפשר להתחיל בכל גיל".
יש לך מסר מיוחד לנשים שקוראות את הכתבה?
"עם כל הדברים השחורים שמעיבים על חיינו, בפנים יש לכל אחד ואחת אור. צריך להסתכל פנימה, כל אחת מתוך הסיפור האישי שלה. לא משנה מה קורה, תמיד תמצאי את האור פנימי, הוא יראה לך את הדרך. נכון, הכאב נשאר תמיד – אך אפשר לנצח".
הסיפור של אירית – "תבכו שבוע ואחר כך לשמוח"
אירית אלירז ממבשרת ציון לא תשכח לעולם את הרגע בשנת 2003 בו נפרדה מבנה, רועי, ז"ל. "הוא השתחרר מהצבא שלושה חודשים לפני האסון ומצא עבודה כמאבטח. שנאתי את העבודה הזו במיוחד בתקופה כה רגישה של האינתיפאדה, כל היום שמענו על פיגועים. אך רועי, מלח הארץ, לא פחד מכלום. ביום השני לעבודה הוא בא להגיד לי שלום, מבטו 'שאב' אותי זמן ארוך, לא הבנתי מה יש לו. הוא יצא מהבית ואני יצאתי לחפש חומר על ברזיל, היעד הבא שלנו לטיול. כל כך אהבנו לטייל בעולם".
האינטואיציה האימהית שלה פעלה שעות נוספות. משהו הרגיש לה מאוד לא נוח, היא לא הצליחה לקיים את הסידורים שלה והחליטה לחזור הביתה. כששמעה על הפיגוע בקו 14 ב יוני 2003,, הבטן שלה שידרה ללב מצוקה. "הרגשתי שאיבדתי את הילד. נכנסתי לטירוף, יצאתי מהבית בלי לבדוק איך אני לבושה, אמרתי למאיר, בעלי, שהולכים לחפש את רועי ולא משנה באיזה מצב נמצא אותו".
ממש בזמן הפיגוע, גיא בן ה- 18, אחיו של רועי, היה בטיול שנתי עם חבריו. "הוא מעולם לא הצליח להירדם באוטובוס", מספרת אירית. "אך באותה נסיעה הוא פשוט נרדם וראה חיזיון. רועי בא מולו ואמר לו 'תבכו 7 ימים ואחר כך רק לשמוח'. הוא התעורר בבעתה וצעק: "איבדתי את אחי". הם מיד פתחו רדיו באוטובוס ושמעו על הפיגוע.
קשה לתאר במילים את המסע המטלטל שעברה אירית באותו יום, עד שהגיעה לאבו כביר ונאלצה לזהות את בנה, אהוב לבה. היא הטיחה את ראשה בקיר ולא הבינה איך ממשיכים לחיות. "כשיצאנו לחשתי למאיר בעלי באוזן שאנחנו צריכים להביא עוד ילד לעולם, אחרת לא אוכל להמשיך לחיות". וזה מה שנתן לאירית את הכוח. היא החלה בסדרת טיפולים שנמשכה מספר שנים ובגיל 46 ילדה את התאומים אורי ולירז. גידול התאומים הוכיח את עוצמת החיים ושבריריותם. "היינו מגיעים לאזכרה של רועי ושני ילדים קטנים רצים וצוחקים סביב הקבר, משחקים מחבואים. זה בדיוק העניין, הכאב והשמחה תמיד נמצאים איתנו בחיים ובכל מצב. אין דרך אחרת".
כח עוצמתי נוסף שהרים את אירית ואת בני משפחתה על הרגליים, הוא הכוח שקיבלה מעמותת "משפחה אחת". "כבר בשבעה הגיע אלינו נציג מטעמם", היא מספרת ובקולה יש התרגשות כשהיא מדברת על מינדי לוינגר המדהימה, רכז\ת אז\ור ירושלים ויהודה ושומרון, ועל המתנדבים של משפחה אחת. "כשהנציג שלהם הגיע הוא חשף אותנו לפעילות של העמותה, דרכם הכרנו עוד ועוד משפחות שאיבדו את יקיריהן בפעולות איבה. החשיפה הזו נתנה לנו תחושה שאנחנו לא לבד, אלא משפחה גדולה של פסיפס אנושי שחוו טרגדיה, משפחה שמקשרת אותן ויחד מעניקות כוח זו לזו".
"גם כשעברנו ממבשרת להר אדר לבית חדש לגמרי, בניתי בעליית הגג חדר מיוחד לרועי, לא עניין אותי כלום". היא ממשיכה לספר. "אז אומרים לי תתקדמי ואני אומרת: זה הבן שלי, אני מתקדמת אבל זו הדרך שלי להתקדם והיא נכונה לי. אני גאה בעצמי שמצאתי את הדרך ללהטט בין החיים למוות, ללמוד לחיות עם הכאב והשמחה ולנצח כל יום מחדש".
יש לך מסר מיוחד להעביר לנשים?
"המסר המרכזי שלי הוא לזכור שצריך לחייך לעולם והעולם יחייך אלינו בחזרה. זה המסר שרועי השאיר לנו ואנחנו לגמרי מרגישים אותו. אני גם רוצה להגיד לכל אישה שהיא יודעת באינטואציות שלה מה נכון לה לעשות, איך להתקדם, באיזו דרך ובאיזה קצב. מי שנכון לה להביא עוד ילד, שלא תהסס בשום צורה".
הסיפור של עדן – "תשתדלו לכבד כל אחד".
עדן דדון הייתה נערה צעירה בת 15, בשנת 2016, רגועה ונטולת דאגות. יום אחד כשיצאה עם אמה לקניות, הן עלו לאוטובוס והספיקו לנסוע רק תחנה אחת כשמחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס. עדן, שישבה לא רחוק ממנו, נשרפה בפניה, בידיה וברגליה.
חודש שלם הונשמה בטיפול נמרץ עד שיכולה היתה לעבור למחלקה הכירורגית. מנערה צעירה ונטולת דאגות, היא רק ניסתה להבין האם תצליח לנשום נורמלי והאם בכלל תשוב ללכת על רגליה. לאחר כשנה של שהייה בבית חולים, היא עברה לבית חולים שיקומי, אלי"ן, שם התעוררה בה התקווה שיש דרך לנצח. "עד שהגעתי לשיקום, היו מנסים לעודד אותי, 'נעזור לך ללכת', 'בואי, ניקח אותך איתנו'. יום אחד התפרצתי על כל מי שהיה סביבי והתחננתי שיפסיקו לשקר לי, אני יודעת שלא אוכל ללכת ולא רציתי סתם להשלות את עצמי. הייתי בטוחה שאשר בכיסא גלגלים כל חיי. ככל שהתחלתי את השיקום והמורות הגיעו להשלים איתי חומר לימודים לבגרויות, הבנתי שיחד עם הכאב שיישאר שם כל החיים, אני יכולה לבחור להמשיך לחיות באופן החדש שאליו המציאות לקחה אותי".
בזמן שנלחמה על חייה בטיפול נמרץ, רכזת מ"משפחה אחת" כבר יצרה קשר עם משפחתה של עדן. "אני זוכרת שהתעוררתי, ביקרו אותי רק בני משפחה, עדיין לא הבנתי מה באמת השתנה בחיי. ואז היא נכנסה לחדר, ניגשה אלי ואמרה: 'היי, אני ממשפחה אחת, מעכשיו יהיה לך קשה להיפטר ממני. אני הדודה החדשה שלך'. והביאה לי טבלט חדש מתנה. מאז הם מלווים אותי בכל התהליך שעברתי, לא מוותרים על שום הזדמנות להראות לי כמה אני חשובה להם, גם בגוף וגם בנפש. פעם זו נסיעה לצימר, פעם נסיעה לניו יורק ואפילו עכשיו כשאני סטודנטית, הם דאגו לי למחשב".
כשעדן נשאלת האם החיים ללא משפחה אחת היו נראים זהים, היא משיבה נחרצות 'לא'. "החיים השתנו בן יום", היא מסבירה. "פתאום הדאגות שלי הפכו לדאגות אחרות מאלו של החברות שלי בכיתה. גם אם אני מספרת לחברה מה עובר עלי, היא יכולה להצטער בשבילי, אבל לא להבין. במשפחה אחת יש לי חברות שכולן עברו שכול, טרגדיה, פציעה או אובדן ואני מרגישה שיש מי שמבין אותי. ביום אחד פתאום לא יכולתי ללכת יותר לבריכה, התחלתי ללבוש חולצות ארוכות שמכסות את כל הידיים עד האצבעות, עם החברות במשפחה אחת אני מרגישה שווה בין שווים, מרגישה שאנשים מבינים את החוויה שעליה אני מדברת ושאיתה אני חיה יום יום. שם גם עודדו אותי להתנדב והתגייס למשטרה".
יש לך מסר אישי להעביר?
"אני זוכרת בפורים שאנשים ראו את אצבעות הידיים שלי, חשבו שמדובר בתחפושת, אז שאלו אותי אם זה חלק מתחפושת. ואני אומרת, לא, זו לא תחפושת, אלו הידיים שלי וכך אני נראית מאז הפציעה. אל תשאלו. לפעמים אנשים מסתכלים עלי בלי לשחרר, אז אני פשוט מסתכלת עליהם חזרה. לפעמים אתם רואים מישהו שנראה אחרת מכם, אתם לא יודעים מה עומד מאחוריו – אז תשתדלו לכבד אותו".
הסיפור של ענבר – רציתי להביא עוד חיים לעולם
ענבר אזרק ובעלה אורי, היו זוג צעיר ושמח. הורים לשלושה ילדים שהחליטו לקחת סוף סוף חופשה של יום וחצי בירושלים. "עמדנו ברמזור סמוך למחלף בנציון בתאריך 03.08.2015, לפתע הגיחו שלושה מחבלים מאחורי משאית וזרקו לעברנו שלושה בקבוקי תבערה. תודה לאל, בעלי ניצל ללא פגע. אני אישית נשרפתי מכפות הרגליים ועד לאגן. באותו רגע הבנתי שמשהו טרגי עצום קורה לי וידעתי שאין לי אופציה לחכות שיחלצו אותי, אז תפסתי את ידית הדלת הבוערת ופתחתי אותה, כך גם חטפתי את הכוויות ביד. גלגלתי את עצמי החוצה והתגלגלתי על האספלט. הלחי שלי צמודה לכביש, אני מביטה סביבי, ולצד הכאב האיום שמתפשט בי אני מבינה: החיים שלי השתנו".
מה קורה לאמא צעירה, בת 28, שנכנסת לבית חולים למשך חודש וחצי ורק עוברת טיפולים קשים ומקבלת את משככי הכאבים הכי חזקים שיש? "בבית החולים אפשרו לי לצאת לאחר חודש וחצי ולהשלים את הטיפולים באשפוז יום. הם הבינו שלטובת הנפש שלי אני חייבת להיות כבר בבית, עם הילדים. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני רחוקה מהמשפחה. הייתי אמא שעושה הכל, גם אם אני חולה עם חום גבוה, אף אחד לא יקלח את הילדים חוץ ממני ופתאום נעלמתי להם, זה היה סבל נוראי. הגעתי הביתה, זרוקה על הספה, רואה איך מטפלים לי בילדים ואני יכולה רק לסרק אותם אחרי המקלחת, לא יותר. לצד זאת, זו גם נקודת הכוח שלי. הילדים בהחלט היוו מוקד השראה וכוח שאני ממשיכה לחיות עם כל התנאים החדשים".
הדרך של ענבר ארוכה ומתמשכת ולא פוסקת לרגע. "נפצעתי ב- 3 באוגוסט. אני זוכרת שמיד כשיכולתי לחשוב בהיגיון, עשיתי חישוב שעד ה- 1 בספטמבר אני על הרגליים וחוזרת לעבודתי כמורה. לא חלמתי שגם חמש שנים אחרי, אני עדיין לא אהיה במצב רגיל על הרגליים. לא חלמתי שעד כדי כך יתהפכו וישתנו חיי".
גם אל ענבר הגיעה "משפחה אחת" עוד לפני שפתחה עיניים לאחר הפיגוע, "הרכזת היתה בקשר מהשניה הראשונה שנפצעתי. קודם עם הוריי ובעלי ובהמשך גם איתי. עבורי הם אור גדול שקשה לתאר במילים. גם בעלי וגם אני ביישנים, בחיים לא ביקשתי עזרה, לא הייתי מבקשת גם. הרכזת לא נתנה הזדמנות להגיד לא, היא פשוט הופיעה ומאז נכחה בכל מצב ובכל עניין והרימה את כולנו למקום אחר. יום אחד שאלתי אותה, 'איך את לא שוכחת אותי'? והיא ענתה לי: 'אנחנו לא שוכחים אותך – אנחנו חושבים עלייך לפני שאת חושבת עלייך'. נכון, אלפי אנשים זרים שאינם מכירים אותי, התפללו, התעניינו, אבל משפחה אחת עשו מה שלא עשו בשום מקום ואף פעם. הם לא נתנו את הפולס הראשון בתחילת הדרך כדי לעזור ואז המשיכו בדרכם. הם הופיעו שלא על מנת לעזוב, הם הופיעו ומאז הם חלק בלתי נפרד. בפורים האחרון קיבלנו משלוח מנות, הילדים שאלו ממי המשלוח, אמרתי להם שזה ממשפחה אחת, אז הם מיד שאלו, אה, מי שלקחו אותנו למלון ולטיול ול…"?
שנה לאחר הפציעה, ילדה ענבר את ילדה הרביעי ומאז ילדה גם את החמישי. "כולם אמרו לי שאני לא נורמלית, אבל אני רק רציתי לדעת שאני יכולה להמשיך לחיות. ידעתי שעל הטרגדיה, על השכול והכאב אין לנו שליטה, אבל על החיים, על מה שנעשה איתם, על זה יש לנו שליטה ורציתי להביא עוד חיים לעולם ולהמשיך לעשות טוב לעצמי ולמשפחה".
מה המסר האישי שלך?
"לא צריך להיפצע בפיגוע כדי לחיות את החיים טוב, לנצל כל רגע. לא כי משהו רע יקרה חלילה, אלא כי צריך לעשות עם החיים שקיבלנו את הכי טוב שאנחנו יכולים. אז כדאי לעצור רגע, לבדוק מה הטוב שיכול להיות לנו בחיים ולנצל אותם".
הסיפור של חגית – "צוק איתן שהחזיק אותי"
בגיל 22, חגית נישאה לרועי ארבל. הם גרו בטלמון ועשו מה שכולם עשו סביבם: הקימו משפחה, יצאו לעבודה. הכל רגיל ושגרתי. בגיל 23 ילדה חגית את בתה הבכורה, בגיל 25 ילדה בת שניה ובגיל 28, הייתה חודשיים וחצי אחרי הלידה השלישית בה נולדו להם שלישייה. שתי בנות ובן. הבנות יצאו מהפגיה, אך הבן, שנולד עם מום במערכת העיכול, היה מאושפז בבית חולים.
"בתאריך 13.01.2005, רועי התקשר להגיד לי שהוא מחכה לטרמפ בצומת שילת, אז ידעתי שהוא תכף חוזר", משחזרת חגית. "הוא עלה על טרמפ עם תושב היישוב ואני החלטתי לקלח את הבנות. פתאום חברה נכנסת ואומרת לי שהיה פיגוע ירי בגוש טלמונים, אולי כדאי שאתקשר לרועי. היא ידעה שהוא בדרך הביתה. ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה. בגלל טוב לבו והעסקנות הידועה שלי, היה לי ברור שהוא כנראה נתקל בזירת הפיגוע וירד לעזור להם, לכן הוא לא עונה לי. חזרתי לקלח את הבנות, לא חלמתי שזה קשור אלי".
באותו ערב היה ערפל מטורף. בקושי ראו את הדרך. בטרמפ היו ארבעה אנשים. כשהמחבלים פתחו בירי לעבר הרכב, רועי נפגע מכדור בראשו ונרצח. כשחברתה נכנסה בפעם השניה, חגית כבר הבינה. תוך רגע הבית התמלא באנשים. מסוחררת מהמציאות החדשה שנחתה עליה ללא הכנה מוקדמת, חגית לא אפשרה לאיש להוציא את הבנות מהמקלחת. "אני מוציאה אותן, אני מטפלת בהן, אני מספרת לבנות הקטנות שנותרנו לבדנו. כאמור, רציונאל. לא נתתי לרגש לשחק שם תפקיד וההכחשה היתה בולטת".
חגית החלה לשקם את חייה. "התחלתי ללמוד אומנות, קרמיקה. מאוד התחברתי לחימר, הרגשתי שזה ממש בבחינת כחומר ביד היוצר, בוראים יש מאין. התחברתי מאוד לכל המשמעות של הדבר. בהמשך למדתי צורפות ואמנות כללית. באמנות מצאתי מקום מרפא, אפשרות לעבוד על מקום רגשי, להוציא מחשבות, אמירות, העולם של האמנות מרפא נפש".
חגית נישאה בשנית וילדה בת. זמן מה לאחר מכן התגרשה. "היום כשאני חזקה, אני יודעת שנישאתי ממקום חלש. חשבתי שאני חזקה ומבינה אך היום אני יודעת שלא בניתי את עצמי מספיק".
מתי היה המפגש שלך עם משפחה אחת?
"אחרי שרועי נהרג, הייתי בהכחשה מוחלטת. כש'משפחה אחת' הגיעה אלינו, לא רציתי לשמוע הרבה. הרגשתי שלא כל אלמנת טרור היא אותו דבר, לא רציתי חיבור לאחרות. היו לי מדי הרבה כובעים להחזיק בהם: גם אלמנה, גם ילד נכה, בהמשך גרושה. אבל משפחה אחת לא ויתרו לי. הם המשיכו להיות שם גם כשאני לא הסכמתי לשתף פעולה. כשבתי אור הגיעה לגיל 8, היא התחילה ללכת למחנות שהם מארגנים. היא חזרה וזה הרגיש כמו חלום. פתאום התחלתי להסתכל על כל העשייה שלהם והבנתי מה קורה פה. ראיתי אנשי צוות מדהימים שאכפת להם באמת. הם לא שיחקו אותה, הם באמת רצו להוציא את הילדים מהאווירה הקשה בבית למקום של חופש, הם רצו לתת להם תחושה שאכפת מהם, שהם רצויים, שאפשר לעשות להם טוב. הילדות חיכו למחנות, למפגשים. המדריכים התקשרו כל יום שישי לשאול מה שלומם. היתה את שרינה, המדריכה, ששמרנו על קשר קבוע. גיליתי שכל שיחה איתה מתארכת לשעות. אני זוכרת ששאלתי את עצמי, איך הן יכולות לשוחח כל כך הרבה זמן? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? זה היה מדהים. גם כשנישאתי שוב ולכאורה התקדמתי, מינדי היתה איתי כל הזמן ולא נתנה לי ליפול. עברתי התעללות שהובילה לחוסר ביטחון, חוסר אונים מוחלט, אולי אפילו דיכאון. מינדי תמכה, דיברנו המון. היא רק נתנה לי תחושה שהיא כאן כדי לעזור, לסייע לי בקבלה האישית שלי. כשעמדתי לפני גירושין הייתי בבושה איומה, בפחד גדול, לא ידעתי למי לפנות. מינדי פשוט עמדה שם כמו צוק איתן שהחזיק אותי".
הבנתי שאת ממשיכה גם ללמד אמנות?
"הקמתי סטודיו לאמנות בטלמון וברוך ה' הוא מאוד מצליח. הגיעה שלי בחומר מאוד מרפאת, אז רציתי לתת גם לאנשים אחרים את התחושה וכך התחלתי גם ליצור אמנות וגם ללמד אותה. אנשים מרגישים את האנרגיה, את האמת שבפנים, את הכוח שאני רוצה לתת להם שם והם פשוט באים וזה מדהים. החיבור הזה מושך אנשים וכך אני יודעת שמה שעזר לי ונתן לי כוח ונותן לי אותו עד היום, עובר גם לאנשים נוספים".
יש לך מסר אישי להעביר?
"יש לי שני מסרים שחשוב לי להעביר: הראשון: אחרי טראומה קשה, דעו שתמיד אפשר לברוא משהו חדש. נכון, יש לילדים שלי חוסר של אבא, לי יש את החוסר של האיש שאהבתי, אך מאז הטרגדיה, יצאו ממני כוחות שלא בטוח הייתי מודעת אליהם – לולא עברתי מה שעברתי. החיבור שלי להקב"ה התחזק, אני יכולה לראות כוחות בי. בכל טראומה, בטוח יש משהו שיצאתם בו גם נשכרים. יש בדיחה שחורה שאומרת: כאיש נפטר – נשארת אלמנה, כשאישה נפטרת – נשאר חתן. בהתחלה היה לי כעס מאוד גדול, מתח עם חברות, רציתי שיציעו לי שידוכים וכו'. אך מה שאני אומרת, שאם נכנסים לזוגיות שניה, לעשות זאת רק ממקום שלם עם עצמך, עם הסביבה, עם המשפחה, כשאת מרגישה שאין כעסים. אם את לא במקום של שלמות עם כולם ועם כל מה שסובב אותך, לא להיכנס לזוגיות כי זה לא ממקום נכון".
