מפלס האימה בעיירה גאה בחרדה.
קבוצות-קבוצות התפשטו בעיירה הקטנה. התושבים התחבאו בבתיהם, מייחלים בכל לב שאף אחד מהפורעים לא ירצה להיכנס דווקא לביתם.
קבוצה אחת, בראשות מנהיגה, הסתובבה באופן שיטתי. ניכר היה שהם מחפשים כתובת מסוימת. כאשר זיהו את מקום מבוקשם והחלו לצעוד לעברו – נעתקה נשימתם של כל היהודים שצפו במחזה מחרכי התריסים המוגפים בבתיהם.
הפורעים התקדמו ברגל בוטחת לעבר ביתו של הרב…
הבולשביקים ('סיעת הרוב', בתרגום חופשי) התפרשׂו באותם ימים בכל רחבי רוסיה בקבוצות מאורגנות. מין צבא מעורבב של חיילים וקצינים ללא מדים וללא סדר, וכמובן ללא משפט. מטרתם הייתה לתפוס את השלטון ברוסיה בכוח הזרוע, על מנת להשליט בו את משנתם שגרסה ביטול החלוקה למעמדות בחברה.
בדרך למושכות השלטון, עשו הבולשביקים באזרחי רוסיה כבשלהם. יום אחד החליטו על ביטול כל השטרות והפכו את המזומן שבידי האזרחים חסר ערך לחלוטין; מדי פעם השתלטו באלימות על מפעלים ועסקים והלאימו אותם לטובת המערכה; לפעמים היו אלה סתם אזרחים מסכנים ששילמו בחייהם או ברכושם על גחמה כלשהי של אחת מפלוגות הבולשביקים.
חוק ומשפט? מערכות השלטון המקומיות לא עמדו בפני הבולשביקים ולו כהרתעה מינימלית.
כעת התקרבה פלוגת פורעים בראשות מנהיגה לעבר ביתו של אחד מגדולי ראשי הישיבות: הגאון רבי שמעון שקאפ (ט' בחשוון יום פטירתו)…
לשם שינוי, לא הלמו הפורעים בדלת או עקרו אותה מציריה, אלא דפקו ונכנסו אל הבית פנימה. ואז התרחש מחזה מוזר.
ראש הבריונים האלים גחן לעבר ראש הישיבה הישיש שכבר לא היה בקו הבריאות, ובהכנעה רבה הצהיר: "הנני לפניך רבי, כל שתבקש – אעשה".
"רבי?!" נתן בו רבי שמעון מבט משתאה. הלה נראה גוי גמור, והוא עוד מכנה את ראש הישיבה בתואר השמור למי שלימדו תורה.
"כן, רבי", נאנח ראש החבורה. "למדתי אצלך בישיבה לפני שנים רבות. בישיבה בטלז. מאז עברתי גלגולים רבים בחיים. ללמוד, כמו שהרבי יכול לראות, אינני לומד. אפילו מצוות בסיסיות אינני מקיים. אולם כעת הגעתי הנה במיוחד כדי לקיים כל מה שיבקש ממני הרבי".
"ומפני מה", הקשה הגר"ש שקאפ בפליאה, "אמצא חן בעיניך לתת לי יחס מועדף?"
"צעיר לימים הייתי בעת ששלחו אותי הוריי ללמוד בישיבה", נאנח הבריון המגודל. חוזר בזיכרונו לימים קשים. "לא הייתה הפרוטה מצויה בבית הוריי ועל כן בגדיי היו מעטים מאוד. לא זו בלבד שבגדיי היו ישנים ולא לפי מידתי, מעילי העליון היה חסר כפתורים.
"בהתהלכי ברחובות העיירה מהיכל הישיבה אל מקום הלינה וחוזר חלילה", סיפר האיש, "צלפו בי רוחות עזות והצטמררתי מקור. ידי שאחזו בדשי המעיל להדקם – קפאו מקור. אולם לא היו בידי שום אמצעים לדאוג לחימום נאות יותר.
"גם אצלכם רבי", מזכיר ראש הכנופיה, "היו האמצעים דלים מאוד. אולם באחד הימים הבחין הרבי בכפתורים החסרים במעילי, וביקש מהרבנית שתשיג לי כפתורים מתאימים ותתפור אותם למעילי. מאז, רווח לי מעט.
"ליהדות כבר אינני מרגיש שייך", סיים הבולשביק הקשוח, "אולם את הכפתורים שנתפרו בדאגה כנה ובאהבת אמת מרב לתלמיד – אינני מסוגל לשכוח".
