"ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח' כ'
לכאורה במה מתייחדים אפרים ומנשה שכל אבא מברך את ילדיו שיהיו כמותם, מה מעלתם המיוחדת שכל אבא חפץ שבניו יחקו אותם?
התשובה לכך נעוצה בהנהגה שלהם: כשהסבא הגדול יעקב אבינו משכל את ידיו ושם את יד ימין החשובה על ראש אפרים הקטן מהאחים, מנשה שותק ומפרגן לאחיו, שמח מהברכה שתינתן לאחיו ביד החשובה, וגם לא פוצה פה בפני גדולים למרות שיכול לטעון בפני סבו להפליה, לעומתו אפרים כששומע את אביו מנסה לתקן את הסבא שיחליף את הידים וכי מנשה הוא הבכור, הוא לא מגיב, (יכול לומר לאביו למה אתה מתערב? תעזוב את סבא הוא יודע מה הוא עושה….) גם הוא שותק ואינו מדבר בפני גדולים, ומפרגן לאחיו שיקבל את הברכה ביד ימין כרצון האב, שניהם מפרגנים זה לזה, ילדים כאלו שמפרגנים אחד לשני ואינם מדברים בפני גדולים, הם הברכה הגדולה ביותר שכל אב יכול לפרגן ולייחל לבניו ולו עצמו,
ומפני מה באמת שיכל יעקב את ידיו? מדוע שם את יד ימין על אפרים הקטן? מסביר לנו רש"י הקדוש בכתוב "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל.
יהושע הוא מנהיג שמכניס את עמו לארץ המובטחת, פסגת השאיפות של כל מנהיג להגיע לרגע מכונן שכזה, להביא לעם את התגשמות רצונם המושלמת, לתת להם ארץ משלהם, שלוות הנפש מכל המלחמות, ממש גן עדן עלי אדמות, יהושע הוא גם המחנך של כל עם ישראל, הוא הצינור שדרכו עוברת התורה לעם ישראל, הוא מוסר אותה ממשה לעם ישראל, ועם כל זאת נשאר הוא בענוותו, כמו שכתוב "והוא נער משרת", הוא משרתו של משה רבינו, וכך הוא גם מרגיש, בסה"כ משרת. אם המנהיג -המחנך והמשפיע מרגיש משרת, ראוי הוא להיות מנהיג ומחנך, ומקבל את כל הברכות מידו הרחבה והמליאה.
—
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית קרית הילד בירושלים.
