"ולקחת לך לאישה" (כא, יא)
על מצווה זו של לקיחת שבוית מלחמה לאישה אמרו חז"ל (קידושין כא): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
שואלים העולם: אדרבה, אם אדם ראה וחשק וקיבל את תאוותו – הרי זה 'בעד' יצר הרע. לא כנגדו.
בספר 'מאיר לארץ' ביאר באופן נפלא לפי דברי חז"ל (חולין קט): "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה (-כל מה שאסר לנו הקב"ה – התיר לנו כמותו)… אסר לן כותית שרי לן יפת תואר".
מגלה לנו ה'מאיר לארץ' שדברים אלו שהתיר הקב"ה כנגד מה שנאסר – יש בהם סגולה וכוח מיוחד לבטל טענות ופיתויי היצר הרע בדברים האסורים. מעתה, יובנו באופן נפלא דברי חז"ל "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע"…
"יכיר לתת לו פי שניים" (כא, יז)
התורה מצווה לתת לבכור ירושה פי שניים בכל אשר מוריש האב לבניו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה.
בספר 'חדרי בטן', הביא רמז נפלא על כך על פי דברי הירושלמי בברכות (פ"א ה"ב), שם אומר רשב"י שאם היה במעמד הר סיני בשעת מתן תורה, היה מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שני פיות שבאחד ישתמש רק לדברי קדושה ובשני ישתמש לשאר צרכיו. לאחר שראה כמה לשון הרע מדבר האדם באותו פה אחד שיש לו, על אחת כמה וכמה שהיה נכשל אילו היו לו שני פיות.
ידועים דברי בעל 'חובות הלבבות' (שער ז) שהמדבר לשון הרע על חברו מעבירים את זכויות ומצוות המדבר לזה שדיברו עליו, ואילו המדבר נוטל לעצמו את חובותיו של האדם שעליו דיבר.
זהו שניתן לרמוז כאן בפסוק: "יכיר לתת לו פי שניים", מדוע נתנו לאדם רק פה אחד ולא שני פיות? כדי שישמור את לשונו וינסה למעט ככל האפשר בדיבורים אסורים. על ידי כך יועיל לעצמו ולנפשו "בכל אשר יימצא לו", שמצוותיו ומעשיו הטובים יישארו לו עצמו ולא יעברו לרשות חברו שעליו דיבר לשון הרע. "כי הוא ראשית אונו", כוח הדיבור הוא המבדיל העיקרי בין אדם לבהמה, ולכן "לו משפט הבכורה" בזהירות ובשמירה יתרה עליו.
"לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (כב, יא)
באחרית ימיו של הגאון רבי אריה לייב, בעל 'קצות החושן', בגיל תשעים ויותר, כבר היה מוטל במיטתו חלוש ותשוש, אמנם בתורה הגה כל הזמן ועד פטירתו היה בדעה צלולה, אך פעולות גופניות התקשה כבר לבצע. היה לו משמש שעזר לו בכל ענייני וצורכי הגוף.
באחד הימים כאשר נטל המשמש זוג גרביים להלבישם ל'קצות החושן'. והנה גאון זה שלא היה לו כמעט קשר עם ענייני העולם הזה החל להיאנח בקול חלוש: "עס שטעכט מיר!" (זה דוקר אותי)…
סבר המשמש שמא יש בגרביים משהו לא נוח. לכן הפכם לצידם החיצוני והלביש לו אותם שוב. והגאון מתאנח בשארית כוחו: זה דוקר, זה דוקר. עלה בדעתו של המשמש להביט בגרביים, ואכן נוכח לראות שחוטי האמרה עשויים פשתן וחוטי הגרב עשויים צמר…
"גדילים תעשה לך" (כב, יב)
שאלו את הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר: הלא עיקר הבגד הוא הטלית, מפני מה אפוא נוסח הברכה הולך דווקא על הפתילים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית"?
השיב הרה"ק מקוזמיר: כאשר לובש יהודי את הטלית, הרי הפתילים נגררים על הרצפה והם בשפלות. מי שהוא שפל – הוא הגבוה האמיתי. לכך מברכים דווקא על הגדילים…
"לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (כג, כא)
מלומד גוי הגיע אל הגאון רבי יעקב אורנשטיין מלבוב, וטען בפניו שבאיסור ריבית נוהגת התורה שלא ביושר. והא ראיה: ליהודי אסור להלוות בריבית ולגוי כן…
ענה לו בעל ה'ישועות יעקב': אדרבה, דווקא כאן מצוי היושר הגדול ביותר.
שים לב: אצל יהודים – אסור להלוות בריבית ואסור ללוות בריבית. זה איסור שווה אצל כולם, כך שאף אחד לא יכול לבוא בטענות. אולם אצל הגויים אין איסור להלוות בריבית ליהודים. לכן נתנה התורה הקדושה איזון וכתבה "לנכרי תשיך". כשם שמותר לו להלוות לך בריבית, כך מותר לך להלוות לו…
