פנחס – בין המצרים
הרה"ק רבי פנחס הורביץ, נשלח לכהן כרבה של פרנקפורט שבגרמניה. בהיותו שם סבל לא מעט מרדיפות ומעוני, בשל היות תושבי המקום 'מודרנים' שלא אבו לקבל את מרותו של הרב ה"מחמיר"…
באחד מביקוריו בפולין, נתקבל רבי פנחס בכבוד מלכים וביקר רב. ואחדים מתומכיו שאלוהו: איך ייתכן שבמקום מגוריו רודפים אותו ומצרים את צעדיו, ודווקא כשהוא אורח הוא מקבל יחס קיצוני לצד השני?
חייך רבי פנחס והשיב: שמי פנחס, והנה, פרשת פנחס כשנקראת היא בזמנה בתורה, אזי זהו זמן עצוב – ימי 'בין המצרים'. אך כשקוראים אותה מזמן לזמן, בפרשת המועדות שבה – הרי שמעניקים לה כבוד עצום…
כשחזר לפרנקפורט ולתושבי העיר נודע הכבוד הרב שרוחשים בעולם לרבם, הבינו שלא השכילו לכבדו, וכצעד ראשון הכפילו את משכורתו הדלה. שמע זאת החזן הראשי וטען: הן אף אני שליח הציבור, מדוע אפוא לא יכפילו את שכרי? נענו ליצני העיר בחיוך: אתה עושה מעשה 'זמרי' (מזמר בבית הכנסת), ומבקש שכר כ'פנחס'?!…
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז, ה)
אמר הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבוסטון: בארבעה מקומות מצינו שלא ידע משה מה לענות על מה שנשאל והקריב את הדברים לפני השם: א. פסח שני. ב. בנות צלפחד. ג. המקלל את השם. ד. המקושש.
אולם יש חילוק בין הדברים: בפסח שני נאמר "עמדו ואשמעה מה יצווה השם לכם", משה ציפה מיד לתשובה מפי הקב"ה. גם בבנות צלפחד נאמר "ויקרב משה את משפטן לפני השם".
לעומת זאת, במקלל ובמקושש נאמר "ויניחו אותו במשמר", "ויניחוהו במשמר". השאיר משה את הדין עד למחר.
החילוק בין השניים, אמר הגרי"ד סולובייצ'יק, פשוט: כאשר הגיעו האנשים שרצו להקריב קרבן פסח ובנות צלפחד שרצו חלק בארץ, הזדרז משה לבדוק מה הדין איתם. שכן יש להזדרז לעשות טובה ליהודי. אולם המקלל והמקושש שהיה ברור שיקבלו עונש, הורה משה להשאיר אותם במשמר עד שהקב"ה יגיד לו מה דינם. שכן אסור להחיש עונשו של יהודי…
"יפקוד ה'… איש על העדה" (כז, טז)
"מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות… וכן כל דור ודור ודורשיו, דור דור ושופטיו דור דור ומנהיגיו דור דור ופושעיו" (במדבר רבה כג, ה).
שאל הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ: מפני מה הראה הקב"ה למשה תחילה את הדור ורק לאחר מכן את פרנסיו? לא טוב יותר היה לחלוק כבוד למנהיגים ולהראות אותם קודם?
אלא כאשר יראה הקדוש ברוך הוא למשה את המנהיג תחילה – ביאר הרבי מרופשיץ בדרך צחות – הוא יראה שגם אני, נפתלי, מנהיג בדור. הוא יזדעזע. 'מה, האם כזה אדם פחות יכול להיות מנהיג לבני ישראל?!' אולם כאשר יראה לו הקב"ה קודם את הדור, תנוח דעתו של משה שאחד שפל כמוני מנהיג את הדור…
"ולא תהיה עדת השם כצאן אשר אין להם רועה" (כז, יז)
לכאורה, אם ביקש משה רבנו בפסוק הקודם שימנה הקב"ה "איש על העדה", מה לו להוסיף "ולא תהיה עדת השם כצאן אשר אין להם רועה". ברור הדבר שקהילה אינה יכולה להתקיים ללא מנהיג לאורך זמן.
מבאר ה'דברי ישראל' ממודז'יץ, באופן חריף: משה רבנו ביקש מהקב"ה שימנה לישראל מנהיג פעיל, בעל חוזק פנימי "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". ולא ימנה עבורם מנהיג כזה שהנו נחבא אל הכלים ונותן לדברים לזרום מאליהם.
זהו שהוסיף משה על בקשתו: "ולא תהיה עדת השם כצאן", שאותו יכולים לנהוג גם נערים בני שבע ומקל בידם, "אשר אֵין", אפילו מי שמידתו היא 'אַיִן' ואפס, גם הוא "להם רועה"…
"ונתת מהודך עליו" (כז, כ)
"ונתתה 'מהודך' עליו, ולא 'כל הודך'. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה" (בבא בתרא עה.).
לכאורה, יש להבין למה דווקא "זקנים שבאותו דור" אמרו את המשפט הזה, המבדיל בין פני משה לבין פני יהושע.
מסביר הגאון מווילנא: אם היו הצעירים שבדור אומרים שפני יהושע רק כפני לבנה ואינן כפני משה, היו אומרים להם: חכו בסבלנות. משה רבנו גם לא נולד משה רבנו. עוד כמה שנים יזדקן יהושע וגם פניו יהיו מאירות. אולם הזקנים שבאותו הדור, כבר ידעו שאצל משה כבר בצעירותו היו פניו כפני חמה…
