יש להבין: כיון שפתח הכתוב "אתם ניצבים היום כולכם", הרי שכלל את כולם. מה טעם אפוא יש לשוב ולפרט "טפכם נשיכם וגרך"?
הרי כשפירט 'ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם', דיבר על 'מעמדות' בתוך כלל ישראל. לא על קבוצה מסוימת של אנשים. אבל הנשים, הטף והגרים – הרי הם בכלל ישראל.
מבאר בספר 'אור יקרות': הרי עם ישראל התייצבו כדי לקבל עליהם ערבות – "לעברך בברית ה' אלוקיך", שיהיו ערבים זה בזה לדאוג שכולם יקיימו את הברית. וכיון שנשים ועבדים וקטנים אינם בכלל 'ערבות', פירטה התורה במיוחד את שלושתם…
"למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים" (כט, יב)
"למה נסמכה פרשת 'אתם ניצבים' לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים – חוץ ממ"ט שבתורת כהנים – הוריקו פניהם ואמרו 'מי יוכל לעמוד באלו?' התחיל משה לפייסם 'אתם ניצבים היום' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י בשם מדרש אגדה).
המפרשים דנים: אם הקללות נועדו להפחיד את ישראל ולהרחיקם מן החטא, מה הועיל משה באומרו להם 'הרבה הכעסתם למקום ולא עשה איתכם כליה'? הרי בכך הוא מעקר מתוכן את מטרת פרשיות התוכחה.
בספר 'ביכורי משה' מבאר את תשובתו של משה רבנו: היחיד באמת צריך לחשוש ולפחד מהקללות, שכן דין שמים חמור הוא מאוד. אולם כ'ציבור', רבים שמתאגדים ביחד – נידונים יחד בבית דין של מעלה. או אז, אין מדקדקים במעשיו של כל אחד ומענישים אותו לפי חומר הדין, כי אם מסתכלים על האחדות והלכידות ומזכים את כולם בדין.
אם 'אתם ניצבים היום', ביחד – אומר משה לישראל – 'הרי אתם קיימים לפניו'!…
"שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (כט, יח)
"הנפטר שלפנינו היה מיוחד בדורו", זעק הרב בכיכר המרכזית בעיירה באוזני התושבים המשתאים. הבוקר נמצא מת מצווה והרב הזעיק את כולם להספד רבתי. "מעולם לא הוציא שקר מפיו. אכל את אותם מאכלים כל חייו. לא פגע ולא העליב אף אדם כל ימי חייו!"
תוך כדי בכיות משך הרב את הכיסוי מעל ה'נפטר' ותחתיו התגלה… פגר חמור.
תסיסה קמה בקהל. כולם זעמו על המעשה הקיצוני שנקט בו הרב.
"עלי אתם כועסים?" הצליף בהם הרב את הנמשל. "כבר שנים אני מעורר אתכם להקפיד על קיום מצוות ואתם מספרים לי שיש לכם לב-טוב, שאתם לא פוגעים באף אחד. זה העיקר, לשיטתכם.
"גם השבחים שאמרתי על החמור הזה נכונים במאת האחוזים", המשיך הרב מול הפנים הנכלמות של יהודי העיירה. "ובכל זאת – חמור היה וחמור נשאר"…
"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו… בכל לבבך ובכל נפשך" (ל, ב)
מפני מה שינתה כאן התורה מלשון הפסוק המוכרת לנו מפרשת 'ואהבת': "בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך"?
בספר 'שער בת רבים' הביא לתרץ בדרך צחות: כיון שמדובר כאן על אחרית הימים, עליהם אמרו חז"ל 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס', הרי שלא יהיה ניתן לעבוד את ה' "בכל מאודך" – "ממונך". שכן הממון לא יהיה אז…
"משם יקבצך ה' אלוקיך" (ל, ד)
שר נוצרי נפגש עם הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ וביקש להקניט אותו: "אתם הרי מאמינים שהמשיח שלכם יבוא רכוב על חמור. אבא שלכם, אברהם, רכב בדרכו לעקדה – על חמור. משה הלך למדיין להביא את אשתו – רכב על חמור.
"ובימינו", המשיך השר, "כל היהודים רוכבים על סוסים. כלום טובים אתם יותר מן המשיח שלכם?"
"היינו רוצים לרכוב על חמורים ולא לשנות ממנהג אבותינו", השיב לו רבי יהונתן מנה אפיים, "אך מה נעשה שבדור הזה נותרו לנו רק סוסים, כי כל החמורים נעשו שרים"…
