"וידגו לרוב בקרב הארץ" (מח, טז)
מילת 'וידגו' משמעותה שיהיו ישראל כדגים, שהם פרים ורבים. אם כן, מפני מה מדגישה התורה שוב "לרוב"?
בעל 'פורת יוסף' ביאר באופן מתוק: כנגד מעלתם של הדגים שהם פרים ורבים, יש להם חיסרון שדג הגדול מחברו – בולע את חברו.
לכן בירך יעקב את הנערים והדגיש "וידגו לרוב", שיהיו כדגים רק לעניין זה שיפרו וירבו ולא שחלילה יבלע האחד את חברו…
"בך יברך ישראל… כאפרים וכמנשה" (מח, כ)
ביאור נפלא בפסוק זה ביאר הגה"ק רבי אליעזר דוד גרינוולד, ה'קרן לדוד' מסאטמר, בהקדימו: אפרים היה במצרים עמוד התורה ותלמידו של יעקב, ואילו מנשה היה עמוד החסד ויד ימינו של יוסף. אפרים ומנשה היו כעין יששכר וזבולון.
לכאורה, אם יצטרך אפרים לפרנסתו הגשמית של מנשה, ומנשה יצטרך לפרנסתו הרוחנית של אפרים – מה ברכה היא זו לישראל שיצטרכו זה לזה?
אלא הברכה היא: "בך יברך ישראל", כל אחד מישראל יתברך: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" גם יחד. שיזכה לשני שולחנות – תורה וגדולה במקום אחד.
לפי האמור ממתיק ה'קרן לדוד' את סיום הפסוק כמין חומר: "וישם את אפרים לפני מנשה", למרות שיעסוק היהודי גם בתורה וגם בקמח משום שזה ללא זה לא מתקיים, עדיין תמיד יקדים בראש מעייניו את 'אפרים', התורה, לפני 'מנשה', הפרנסה.
"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (מט, ז)
יש להבין מה שייך לקלל את החרון ולקוראו ארור? ומדוע העונש על כך הוא "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"?
מבאר בעל 'שמלת בנימין': כל מידה יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה. תלוי בכמה ממנה משתמשים. לכן קילל יעקב את 'אפם' דווקא בעת שהוא 'עז' וחזק, ואת 'עברתם' אירר רק 'כי קשתה'.
אולם אם יחולקו שמעון ולוי בקרב ישראל ויפוזרו בכל ערי ישראל, העובדה שלא יתקבצו יחד, תסייע לכך שכעסו של כל יחיד ויחיד לא יהיה מורגש בפני עצמו, וכך יוכל להיות להם תיקון.
"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (מט, כא)
מעשה באחד ששלח את עבדו לשוק וביקש ממנו להביא עבורו את הדבר המשובח ביותר שימצא. הלך העבד וחזר לאחר זמן ובידו לשון של בהמה.
למחרת שלח האיש את עבדו לשוק וביקש שהפעם יביא את הדבר הגרוע ביותר שימצא בשוק. חזר העבד מהשוק ובידו לשון של בהמה.
קצף האדון על העבד וביקש הסבר. "הטוב ביותר והגרוע ביותר", ענה העבד החכם, "תלוי בלשון"…
לפי האמור יובן ביתר שאת ביאורו של ה'מיכל מים חיים': הגם שנפתלי היה "אילה שלוחה" ורץ במהירות, דבר זה היה רק ברגליו. בלשונו – היה נפתלי "נותן אמרי שפר", פנינים שקולות ומדויקות בפלס.
"אל תיראו… ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה" (נ, יט-כ)
יש מבארים את דברי יוסף באופן נפלא: אתם מפחדים שאתנקם בכם? תהה יוסף בפני אחיו. הלא מי כמוני יודע שלא מחשבות אדם – מחשבותיו של מקום.
ההוכחה הטובה ביותר? אתם!
הרי "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה". ואם ארצה להתנקם בכם – שמא יהפוך שוב את מחשבתי הרעה לטובה ונמצא שלא הועלתי דבר?!…
