הילולת רבי מאיר בעל הנס
יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס לא נזכר בשום מקום, אך חכמי טבריה קבעו את יום ההילולא שלו ליום י"ד אייר שהוא פסח שני.
בספר "טעמי המנהגים" (עמ' רס"ב) כתב: "באתי להעיר שיום פטירת התנ"א רבי מאיר בעל הנס לא נזכר בשום מקום, וחדשים מקרוב באו ובדו מלבם חג חדש, כאילו יום פסח שני הוא היא"צ של רבי מאיר בעל הנס, וידועה כוונתם בזה שיסדו את עסקם בדררא דממונא, והמבין יבין".
גם הראשל"צ בזמנו, הגאון האדיר רבי אברהם אשכנזי זצ"ל, בהסכמתו לקונטרס "כבוד מלכים" (להגאון רבי שמואל העליר זצ"ל אב"ד צפת) כותב על כך, לאחר שהוא מוצא טעם לשבח בעריכת ההילולא ביום ל"ג בעומר לכבוד רשב"י הוא כותב: "וזה לא יגהה מזור, על מה שחדשים מקרוב שמעתי שעושין על קבר התנ"א רבי מאיר בעל הנס זיע"א ביום י"ד באייר, וזהו חג חדש לא שמענוהו"
ראשיתה של הילולא זו בשנת תרכ"ז, אז הוקם הבנין שעל הציון והתייסדו בו בית הכנסת ובית המדרש. באותה שנה התקיימה חנוכת הבית של הבנין החדש בפסח שני, וכולם התאספו אל הציון והרבו לעסוק בתורתו של רבי מאיר בעל הנס, ולאחר מכן היתה שם שמחה גדולה, וענו כולם ואמרו הלואי שנזכה לעשות כך ביום זה בכל שנה ושנה, וכך נקבע יום פסח שני ליום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, ובו עולים על קברו ועוסקים בתורתו, ועושים שם הדלקה לכבודו, ונודרים צדקה לעניים לזכר נשמתו. ברבות השנים התחברו שירים ופיוטים לכבוד הילולא זו, וכן סדר לימוד ללמוד על קברו, ואף התחברו חיבורים בהם 'תקפו של נס' לרבי חביב חיים דוד סתהון זצ"ל, קונטרס 'מאיר בית עין', קונטרס 'הילולא דרבי מאיר' ועוד.
רבי חיים חזקיה מדיני זצ"ל, בעל השדה חמד, שלח מכתב לרבני טבריה לשאול אותם על פשר מנהג זה, והם השיבוהו "הוא הדבר כי ישראל קדושים באים מקצוי ארץ וים רחוקים לעלות ולראות בחג המצות ובחג השבועות כדי להשתטח על קברי הצדיקים ובאים גם כן על קבר רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס זיע"א ורוצים לשמוח על מקום קבורתם ונקבע יום זה להרבות בשמחה ומדליקים המנורה ובראשה מלא הספל בשמן זית וקרעי בגדים מהם מפקיעים ובהם מדליקים כמראה הלפידים וכל איש אשר נדבו ליבו ובקרבו ישים אור בו מוסיף והולך באור פני מלך וטובל בשמן חלוק לבן שאין לו אמרא וכן יש מביאים איזה בגדי רקמה אשר לא יצליחו למלאכתם ושריפתם היא תקנתם"
בירחון 'אור תורה' (תמוז תשמ"ט סוף סימן קנ"ב עמוד תתצ"ט) מובר שהרב רפאל בן שלמה מאמאן ז"ל בשנת תרל"ד הנהיג לראשונה את ההילולא בטבריה ביום י"ד באייר לפי שיום זה אינו חל בשבת לעולם וגם שבלאו הכי הוא יום טוב ואין אומרים בו תחנון.
אמירת תחנון ואכילת מצה
השל"ה הקדוש כותב שבי"ד באייר ובליל ט"ו בו ראוי ללמוד בפרשת פסח שני בפרשת פסח שני והלכותיו וכמו שמזכירים בכל יום את פרשת התמיד לקיים ונשלמה פרים שפתינו, והוסיף השל"ה הק' כי "מנהג כשר הוא במיוחד בירושלים עיה"ק שאין אומרים שם תחנון ואשרי המשכיל"
את דברי השל"ה שלא לומר תחנון בי"ד אייר, מביא השערי תשובה, (או"ח סי' קל"א) ובספר מנהגי א"י (שם סע' ט') הביא מספר א"י לגרי"מ טוקוצינסקי: "ביום י"ד אייר, פסח שני, אין אומרים תחנון @1אבל במנחה שלפניו אומרים.@2
ואולם הפרי מגדים (קל"א סקט"ו) כתב שמנהגינו לומר תחנון, ובשו"ת פאת שדך (ח"ב או"ח סי מ"ג) כתב שמנהג קדום של בני אשכנז לומר תחנון בי"ד אייר שהוא פסח שני ושכן אמר הרב מבריסק זצ"ל, כיון שחג זה אינו נוגע בזמן החורבן. למעשה מסיק שם, שכיון שאמירת תחנון בפסח שני בארץ ישראל כבר בטל ועומד אין אנו צריכין לחזור ולהנהיגו.
בספר זכור לדוד (עמוד ש"מ) כתב שמנהג החזו"א זצוק"ל, היה לומר תחנון בפסח שני דלא כמנהג ארץ ישראל שלא לומר.
בסידור 'אוצר התפלות' בשם הערוגות הבושם' שראוי ללמוד ביום זה פסקי הל' פסח שני בקצרה, ואילו האדר"ת בספרו נפש דוד העיד על עצמו וז"ל ביום פסחא זעירא למדתי הל' פסח שני בפסחים דף צ"ה ובספר הרמב"ם הלכות קרבן פסח וחידשתי תמיד הערות נעימות ב"ה"
אכילת מצה
בקהילות רבות נהגו לאכול מצה, משני טעמים, א זכר להקרבת פסח שני או זכר לאכילת פסח שני עם המצה, ב על פי דברי המדרש, על החררות – עוגות המצות שהוציאו ממצרים.
בקיצוש"ע – מקור חיים (סי' צ' יא') כתב, יום פסח שני, י"ד באייר, ירבה בשמחה קצת כי קדוש היום, ויש נוהגים לאכול בו מצה וטוב לאכול מצה גם בליל ט"ו.
וכתב בליקוטי מהרי"ח: מנהג אנשי מעשה לאכול מצה בי"ד אייר, וצ"ע הלא אכילת פסח שני היה ג"כ בלילה ליל ט"ו אייר (א"ה: כמו בפסח ראשון אכילת פסח היתה ליל ט"ו ניסן). ואח"כ מצאתי בס' זכרון יהודא שהגה"ק בעל האמרי א"ש ועוד, נהגו לאכול מצה בליל ט"ו אייר, וגם מצה מבושלת, ולמדו הלימודים השייכין לפסח, ע"ש.
ואולם מובא על הגר"א זיע"א במעשה רב סימן קפ"א שלא אכל מצה אלא בפסח בלבד לשם מצוה, ושאין לאכול מצה לאחר הפסח וכן הובא בהגדה של הגה"ק רבי אברהם מטשעכנוב זיע"א שלא נהג בזה המנהג. בשו"ת רבבות אפרים להגר"א גרינבלט, (ח"ב סימן קכט), מביא שבליטא לא נהגו לאכול מצה בפסח שני.
בספר אורחות רבינו (ח"ב עמ' צז') מובא משמיה דמרן החזו"א, שלא אכל מצות בפסח שני ודעתו לא היתה נוחה מזה שאוכלים ואמר שמוסיפים מצוה לא כתובה. ובספר במעשה איש (ח"ג עמ קלז) מביא, על מנהגו של מרן הסטייפלר זיע"א שהיה נוהג לעצמו לאכול בצינעא וכנראה מחמת שכן נהגו אבותיו שכידוע הגיע ממשפחה חסידית.
