"אפשר בבקשה עזרה בחדר עם משהו שאני לא מוצא?" שואל האורח בשיחת טלפון את פקיד הקבלה במלון. "ראיתי שלט בדלפק, כשנכנסתי".
"השלט שאומר שאם אתה לא מוצא משהו תתקשר לקבלה?" מוודא הפקיד.
"כן", מאשר האורח.
"תגיד מה אתה לא מוצא", עונה הפקיד באדיבות, "אנחנו נסביר לך איך להסתדר בלעדיו"…
• • •
בעיצומו של לימוד תורה מפי הקדוש ברוך הוא בשמי שמים, הכל נעצר.
"לך רד כי שיחת עמך", אומר השם יתברך למשה, "…עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל".
משה יורד מן ההר והלוחות בידיו. "וירא את העגל ומחולות וייחר אפו". הוא משליך את הלוחות ומשבר אותם.
ויש להבין: הרי הקב"ה סיפר למשה לפרטי פרטים מה מתרחש כעת במחנה. משה ידע בדיוק מה הוא הולך לפגוש. מפני מה לא שבר את הלוחות רק כאשר הגיע אל המחנה וראה את העגל והמחולות?
הידיים הקטנות אחזו בשתי כפות מתכת שהכו בסיר ההפוך בקצב תוסס.
המלמד שהתחנן לילדים להפסיק לשיר ולתופף כדי שיוכלו להתחיל ללמוד, נענה במבט של יונתן המנהיג הבלתי מוכתר של הכיתה. הוא סימן לחבריו בעיניים לא לציית לבקשת המלמד.
הילדים שרו איתו בלי פחד. ב'קרב' בין המלמד לבין יונתן – ברור היה להם מי מנצח. ובכלל, יונתן צודק: משנכנס אדר – מרבין בשמחה. מה פתאום ללמוד כשההלכה מחייבת להרבות בשמחה?
"אני אלך לקרוא לאביך", איים המלמד על הילד יונתן, שלימים התפרסם בכל תפוצות ישראל בתורתו, בקדושתו ובפקחותו – הגה"ק רבי יונתן אייבשיץ. יונתן משך בכתפיו ויצא בריקוד סוער עם החברים.
יצא המלמד אל בית המרא דאתרא, הגאון רבי נטע אייבשיץ, סיפר לו על מעללי בנו וביקש בחוסר אונים שיואיל הרב להפסיק מתלמודו ולבוא להרביץ מוסר בבנו השובב, למען יוכל המלמד להמשיך ללמד את ילדי ישראל תורה.
קם רבי נטע ויצא לעבר בית המלמד, שם למדו הילדים באחד החדרים.
יונתן, פיקח גדול היה. מרגע שיצא המלמד אל בית אביו, הפסיק את החגיגות העליזות, התייצב ליד מקומו, סידר את בגדיו והמתין בסבלנות. לאחר זמן מה נכנס אביו אל החדר.
"מדוע אמרת שהוא משתולל?" התרעם רבי נטע על המלמד.
"שאל נא אותו אם השתולל מקודם ושר בקולי קולות", הפנה המלמד את רבי נטע אל בנו. ידע שלמרות שובבותו הגדולה – לא ישקר יונתן, חלילה.
יונתן הודה מיידית באשמה. הוא שר עם החברים, סירב לציית למלמד ולבקשותיו. אבל הלא הלכה פסוקה היא "משנכנס אדר – מרבין בשמחה". על קיום ההלכה לא מגיע לו עונש.
"אם אכן קיימת את ההלכה", שאל רבי נטע בבת צחוק את בנו היניק וחכים, "מדוע אפוא השתתקת כאשר נכנסתי הנה ולא המשכת לשיר בקול?"
"אף זה מפורש באותה הלכה", יצא יונתן וידו על העליונה, "בפירוש נאמר 'משנכנס אב – ממעטין בשמחה'…"
הגאון רבי אליהו האיתמרי, בספרו 'חוט של חסד', מבאר רעיון חדש בביאור הכתוב: כשמשה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות, הוא ידע מה הוא עתיד לראות. אולם הוא סבר שישראל יחזרו בתשובה כאשר יראו אותו, שכן טעותם נבעה מכך שהוא איחר בשש שעות. עכשיו הם יראו שהוא חי, יבינו שטעו ויחזרו בהם.
אולם כאשר ראה משה שהם ממשיכים לחולל ולרקוד סביב העגל למרות שהם רואים שהוא חזר, הבין שתשובתם תהיה קשה בהרבה. הם ממשיכים לאחוז בחטא למרות שהכירו בטעות. כאן כבר נדרש כאן זעזוע עמוק כדי להשיב אותם למוטב.
"וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".
• • •
איננו חשודים על רשעות עד כדי שנרצה להזיק לזולת או לעבור על עבירות חמורות, אבל כמו יוצאי מצרים שטעו בשש שעות בחישוב והגיעו למסקנה מוטעית שמשה מת וכתוצאה מכך עשו את העגל – גם אצלנו לפעמים טעויות קטנות מובילות לטרגדיות גדולות.
המצפון שלנו נועד בדיוק לזה: ברגע שנוכחנו בטעות, גילינו ש'חסר לנו משהו', במקום לוודא 'איך מסתדרים בלעדיו' – כדאי לעצור הכל ולחשב מסלול מחדש. זו אַמַת המידה לבדוק האם טעינו וכשלנו אבל אנחנו רוצים לקום, או שחלילה אנחנו ממשיכים לרקוד גם אחרי שה'אב' נכנס לכיתה ומסתכל עלינו…
