"נעשה ונשמע". צמד המילים הזה, שנקרא השבוע בפרשת "משפטים", מגדיר בעיניי את אחד הכלים המשמעותיים הניתנים בידי ההנהגה, בבואה להתמודד עם משבר כמו זה שנגזר עלינו בשנה האחרונה: ציבור מונהגים המקדים את ה"נעשה" ל"נשמע". לתפיסתי, הפירוש הטוב ביותר ל"נעשה ונשמע" הוא אמון של הציבור במנהיגיו.
אמון הוא הבסיס לכל חברה אנושית ולמערכת החוקים המרכיבה אותה. ומנגד, "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", כמתואר בספר שופטים. מצד אחד – אנרכיה, כל אחד עושה כרצונו והתפרים שמחזיקים את החברה ביחד קורסים, ואיתם קורסת החברה; ומצד שני – אמון, עמידה קולקטיבית בכללים, למען כולם.
מפרשת "שקלים", שנקרא אף אותה, אנו לומדים על חלקו של היחיד בקולקטיב – חיובו של כל אדם להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור. אם נקביל זאת לעולמנו שלנו, הרי שנזכיר את חובתו של כל מי שיכול לקחת חלק במאמץ הקבוצתי. מחצית השקל, במקרה הזה, אלו החיסונים.
אם כל מי שיכול יתחסן – כולנו נצא מהמגפה, גם אלה שאינם יכולים להתחסן מסיבות שונות. על כן, הדבר החשוב ביותר כרגע לכולנו – כפרטים, כחברה וכמדינה – הוא שכל מי שיכול יתחסן במהירות האפשרית. זוהי התגלמות מובהקת של הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
במדינת ישראל מאז כינונה, וביתר שאת בעיתות משבר, אין דבר חשוב יותר מערבות הדדית. החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שונות, שלכל אחת מנהגים שונים. אך ללא הערבות ההדדית וההבנה שכולנו תלויים אלה באלה – לא ניתן לנצח ולצלוח את המשבר בשלום.
הציבור החרדי הוא חלק בלתי נפרד מהמדינה, יש לי כבוד והערכה רבה כלפיו. ביקרתי מאז תחילת המשבר כמעט בכל הריכוזים החרדיים, משום שכך צריך. ראיתי את מפעל הערבות ההדדית האדיר, וראיתי גם את האתגרים. את הצורך האמיתי להמשיך בלימוד התורה, אל מול החובה להתגונן מפני המגיפה.
בניגוד לרבים אחרים, המילה "שנאה" אינה קיימת באוצר המילים שלי. מעולם לא ניהלתי ולעולם לא אנהל שיח של שנאה. זו לא דרכי – לא בצבא, לא באזרחות, לא בפוליטיקה.
בשל כך, ומכיוון שהציבור החרדי סבל מהמגיפה יותר מכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית, פעלנו רבות לסייע לצרכיה הייחודיים של האוכלוסיה – רווחה, סלי מזון, פעילות בתוך הקהילה לקשישים וילדים, גיוס נציגי קורונה ועוד.
גייסנו את הרבנים לטובת הסברה בציבור החרדי על הקפדה על הנהלים, וכעת גם לצורך מבצע החיסונים חסר התקדים, שיוכל לאפשר לנו לשוב לשגרה. בעקבות הפגישות והשיחות, הוציאו הרבנים מכתבים מטעמם הקוראים לחסידיהם לשמור על ההנחיות.
לממשלה הזו הצטרפתי בשל המשבר הלאומי, וכשבלבי הציווי "נעשה ונשמע". על אף המחיר הלא פשוט שידעתי שאשלם. כמובן, קיבלתי גם את מילתם של הפוליטיקאים מהמפלגות החרדיות, שנתנו ערבות לתפקודה התקין של הממשלה ולמימושה של הרוטציה. למרבה הצער, הדבר לא קרה.
אזכיר, בהקשר הזה, כמה ציווים נוספים שקיבל משה בהר סיני, ואנו לומדים בפרשת משפטים. למשל, "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים", או "מדבר שקר תרחק". אכן, בכל ימיי בפוליטיקה – אלו אמנם לא רבים, אך זו מערכת הבחירות הרביעית שבה אני משתתף – השתתי על עצמי את הכללים הללו.
נכון, כמו כולם גם אני טעיתי. כך, נתתי אמון שלא הייתי צריך לתת. עם זאת, אני מעדיף להיכשל במתן אמון באדם לא ראוי, מאשר באי מתן אמון באדם ראוי. במיוחד, הצבתי לעצמי כלל אחד: להיות תמיד ישר עם עצמי, ישר עם משפחתי וישר עם עמי. אני מאמין שהצלחתי לעמוד בציווי הזה.
בימים הללו, כעת שאנו צועדים תוך כדי מגיפה לעוד מערכת בחירות מיותרת, שמקורה בחוסר יושר, עודני מוסיף לפעול לבנייה מחודשת של אמון, לחיבור של הקצוות ולאחדות, משום שאין לנו דרך אחרת.
—
הטור פורסם לראשונה בעיתון יום ליום
