תקציר https://bahazit.co.il/?p=257646
הבוקר היה נראה מבטיח יותר. אמא העירה אותו בעדינות, הידיים שלה לא נוקשות כמו אתמול. והוא קם בחשק. החדר כבר היה ריק, מה שאומר שאחים שלו כבר הלכו לבית ספר.
טוט בדק את השמיים. לא היו עננים לבנים, וזה היה סימן ליום טוב, בלי ייאוש או חורבן. יום מלא בעשייה. כשעקפה השמש את גג המכולת הוא ניגש להעיר את פוצואי. אבל פוצואי כבר שכב במיטה בעיניים פקוחות. "בא, פוצואי. בא נצא לשדות". "אני לא בא היום, טוט. תסתדר בלעדיי".
"מה?" הוא פער עיניים "אז מה תעשה כל היום?". ילדים אחרים בגיל של פוצואי כבר הולכים לבית הספר, פוצואי יוצא לשדות יחד איתו ועם כל הילדים הקטנים שבכפר. "אמא אמרה לי להישאר בבית" אומר פוצואי ומושך את השמיכה עד לצווארו. "אבל-" "אבא החליט".
פוצואי הולך לשדה במהירות כזאת, שהרבה זמן לא הלך בא. הדרך, שתמיד נראית לו ארוכה, מפותלת ומלאת מהמורות – פתאום, בלי עגלה גדולה שצריך להיסחב איתה – קצרה, ישרה, ונוחה להפליא.
הוא מחיש את צעדיו. היום הוא יוכל לרוץ בשדות, לקפוץ ולהשתתף בתחרויות. היום הוא יוכל להרחיק עד מעבר לחלקת השיבולים. יהיה לו היום יום נהדר. לא סתם היו השמיים בבוקר חפים מענן. ולא שהוא היה רוצה שפוצואי לא יבוא איתו תמיד, רק ש- אחד השיחים הגדולים שלפניו זז פתאום, הוא נרתע אחורה בבהלה.
שני נערים צוחקים מופיעים שם, הוא מכיר אותם מצוין, אותם ועוד כמה שלא הולכים לבית הספר, אפילו שהם כבר גדולים. הוא לוקח פסיעה אחורה. "הי, טוט" הוא לוקח עוד פסיעה אחורה. אולי ללכת לבית הספר זה לא טוב, אבל כשלא הולכים אליו זה ממש רע. "איפה אח ש'ך?"
"מה אתם צריכים ממנו?" הוא שואל בטון שמשתדל להיות יציב וענייני הכי שאפשר. "אנחנו-צריכים-ממנו?" ושני הנערים הולכים משם בצחוק פרוע. ככה זה כשיש לך אח שהרגליים שלו לא זזות. ככה זה אפילו ביום בלי עננים לבנים.
