שמעתי לא מזמן שיר חמוד, שמאוד הזדהיתי עם המסר שלו. פתאום היום, אחרי הליכה עם חברה, נזכרתי בו שוב. ורצתי לחפש אותו:
"תראה האיש לובש מדים כי זה מתאים לו לעיניים
אם יש עליו רובה הוא בטח מלא במים
אם הוא צועק יותר מדי – לא הבינו אותו נכון
ואם מדבר על מלחמה זה בגלל חוסר ביטחון
אל תדאג, ילד, אל תדאג
הכל טוב גם הפעם, אז אין סיבה להיות מוטרד
אל תדאג, ילד, אל תדאג
תעצום עיניים אני משגיח מהצד"
(ע' גליקמן)
חברה שלי סיפרה על הבת שלה, בת 8, ילדה חכמה, קצת יותר מדי אולי, רק לפני שנה למדה לקרוא, וכבר היא קוראת את העיתון בשקידה, מלקטת חדשות ומחברת חצאי משפטים שהחברות שלה שמעו לסיפור אחד גדול.
יש מלחמה, היא יודעת, וזו מלחמה מסוכנת, יורים על אזרחים, ויש פצצות אטום, ואולי, אמא, המלחמה הזו עלולה להגיע גם לכאן, נכון? זה עלול להיות מלחמת עולם השלישית? כמו בסיפורים על השואה?
את השיר 'אל תדאג ילד' כתב ע' גליקמן על המלחמה בדרום. סוג של שיר-ערש-ישראלי מותאם למצב הרעוע כאן ביומיום. בשיר מנסה המבוגר האחראי להרגיע את הילד שלו, קצת בסיפורים, קצת בשקרים לבנים, ובעיקר בתקוות הכמוסות שלו עצמו, וברצון עז להגן על הילד שלו מהעולם הזה, הלא פשוט, שבחוץ:
"ואם תתחיל עוד אזעקה בחוץ
זה רק סימן לתחרות
מי הראשון שיגיע אל החדר המוגן שלנו
ובטח בקרוב נשמע פיצוץ, כולה כמה זיקוקים
כי ניצחת שוב הפעם וכולם כבר חוגגים.
אל תדאג, ילד, אל תדאג
הכל טוב גם הפעם, אז אין סיבה להיות מוטרד
אל תדאג, ילד, אל תדאג
תעצום עיניים אני משגיח מהצד"
כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה, קצת גיחכתי על המבוגר שמנסה להרגיע את הילד. פעם אולי יכולנו להרגיע את הילדים עם כאלה סיפורים, היום זה קצת פחות עובד. בעולם מתוקשר היטב, שאנחנו לא צריכים לחכות בו למחר בבוקר כדי לדעת מה המצב באוקרינה בדיוק, גם הילדים שלנו קולטים מסרים הרבה יותר מהר, מהרבה יותר מקורות מידע. לא יעזור כמה שננסה לחסוך מהם מידע, הם ישמעו מחברים את הסיפור, ואולי בצבעים דרמטיים יותר.
אבל כשהאזנתי לשיר שוב, פתאום שמעתי את המבוגר שמנסה להרגיע את עצמו – הכל יהיה בסדר, אין סיבה לדאגה, הסיפור הוא לא כל כך דרמטי כמו שמנסים בחדשות להציג אותו, הם בסך הכל מחפשים כותרות. הנה, אנחנו ביחד, אני ואתה, בבית שלנו, ויש לנו גם חדר מוגן למקרה שיהיה פיצוץ.
והוא צודק, המבוגר הזה. בשטף המידע של היום, לפעמים אנחנו שוכחים את הפרופורציות, לפעמים אנחנו משקיעים יתר אנרגיה בדאגה שלא תועיל לאיש.
לא, לא חושבת שנכון לספר לילדים סיפורים אחרים ממה שקורה באמת. ילדים הם פיקחים, וזה עשוי רק להלחיץ אותם: למה מסתירים ממני את מה שקורה? כנראה שזה באמת דבר נורא, שאני לא יכול להתמודד איתו.
אז כן להיצמד לעובדות, אבל לשים אותם בפרופורציות, קודם כל לעצמינו: הארץ הקטנה שלנו לא ממש קשורה לסיפור הזה, לפחות לא לצד הרע שלו, אם סופרים את הטיסה של בנט כסיכוי לשלום. האנשים באוקרינה סובלים, זה נכון, ואכפת לנו, ויש שם גם יהודים, ואנחנו יכולים להתפלל עליהם, אבל המלחמה הזו כנראה תיגמר בקרוב. אז אתה יכול לדאוג ילד, קצת, מותר. אבל אתה מוגן, בסך הכל. והשם מכוון את הכל, לטובה.
נראה לי זה המסר שאנחנו צריכות להעביר גם למבוגר שאנחנו. מה אומרת? מחכה לשמוע ממך את דעתך וכל רעיון שצץ בראשך, לחצי כאן ומייל עם הכתובת שלי יפתח באופן אוטומטי.
—
מירי הופמן יגלניק היא עורכת לובי נשי בבחזית
