א. ביום חמישי האחרון הערכתי כי בסופו של דבר, כשוך כל המחלוקות, ״הבית היהודי״ ירוצו יחד עם בצלאל סמוטריץ׳ ואיתמר בן גביר. ההנחה שלי היתה שאם נתניהו בוחש שם כל כך חזק, ואם הוא כל כך מעוניין בריצה תחת פתק אחד, ובהתחשב ביכולתו לשריין בליכוד מועמדים שיבטיחו את המשולש הזה – קשה לראות מציאות אחרת. סוף כל סוף גם אין יותר מדי ברירות לכלל הצדדים המעורבים שזקוקים זה לזה. אלא שמאחורי הקלעים התגלתה תמונה סופר מורכבת, רבת יצרים ורווית תככים.
בניגוד לגירסה מקובלת, סלע המחלוקת לא היה רק סדר השיבוצים ברשימה. ההתקוטטות המרכזית היתה בעיקר סביב סוגיית המיזוג.
סמוטריץ׳, כבר שנים אגב, מבקש לאיין את המנגנון המשומן של ״הבית היהודי״. לא עוד מוסדות מסואבים, לא עוד עסקנים שנשענים על תקציבים מעורפלים, לא עוד מרכז נפוטיסטי
בקצרה: סמוטריץ׳, כבר שנים אגב, מבקש לאיין את המנגנון המשומן של ״הבית היהודי״. לא עוד מוסדות מסואבים, לא עוד עסקנים שנשענים על תקציבים מעורפלים, לא עוד מרכז נפוטיסטי. זה כמובן לא נובע מאיזשהו רצון טוב להכניס רוח חדשנית. בעיקר הבנה שהדרך שלו לשליטה מוחלטת, בהווה ובעתיד, בהגה הציונות הדתית בשדה הפוליטי עוברת במסמוס אותם מנגנונים מפותלים. הוא יודע היטב שאם הוא חפץ בהנהגה לאורך זמן, הוא חייב לנטרל את כל העסקאות העתידיות לסגירת דילים ולחיצות יד בתוך המשפחה. כתנאי ראשון במו״מ עם חגית משה הוא דרש מיזוג מלא-מלא של שתי המפלגות תוך הקמת מנגנון מותאם לישות החדשה, פריימריז מסודרים לראשות וכו׳. משה, לפחות בהתחלה, הסכימה באופן עקרוני, אך העלתה שתי הסתייגויות: א. בשל דוחק הזמן יידחה המיזוג עד לאחר הבחירות. ב. ביצוע המיזוג מותנה בקבלת החלטות משותפות.
סמוטריץ׳ היה מוכן לשמוע על דחייה, אבל באשר לתנאי הביע סירוב נחרץ. ״קבלת החלטות משותפות״ היא הגדרה עמומה למדי שביכולתה למנוע בקלות יחסית את המיזוג העתידי. כל מאבק הכי קטן, גם אם הוא נע סביב זהות האיש שיעמוד מטעם המפלגה בועדת המדע, יכול להיחשב אי-הסכמה שתספק עילה לאי התמזגות. העדות הכי מובהקת בהקשר הזה היא התנהלות רפי פרץ שסיכם בשעתו (בחירות סבב א׳) עם האיחוד הלאומי על מיזוג ובשורה התחתונה מרח את ביצועו לזמן בלתי מוגבל. סמוטריץ׳ לא הרפה. לרגע אפילו היה נדמה שהוא זבולון אורלב, מנהל המו״מ מטעם הבית היהודי, מגיעים להסכמות. אבל מנגנון מסואב כמו מנגנון מסואב לא במהרה יאפשר לגדוע את מקור מחייתו. אנשי המרכז ושלל עסקנים תבעו ממשה לעמוד כצוק איתן מול סמוטריץ׳ ולא להתקפל נוכח דרישותיו לאתחל הכל מחדש. הפערים הלכו וגדלו ושני הצדדים התקשו למצוא פשרה הדדית. המשא ומתן נקלע למבוי סתום.
ב. סמוטריץ׳ המתין להגשת רשימת ימינה. בניתוח שלו, ברגע שיינעל הרכב הח״כים של המפלגה, תישמט מהבית היהודי היכולת לאיים עליו שיילכו עם בנט (איום שריחף מעל השיחות בכל השבועיים של המו״מ, מה שהקשה על התקדמות). או אז יהיה קל יותר להביא את משה בתנאים שהוא רוצה. ביום רביעי בצהריים, באיזור השעה 12:30, הגיש ח״כ מתן כהנא את הרשימה והאיום אכן הוסר. כאן, בנקודה הזו, אנחנו נכנסים לאירוע הפוליטי העסיסי. סמוטריץ׳, כזכור, הרבה לציין בכל תדרוכיו בתקופה האחרונה כי הוא לא מעוניין בבן גביר. גם בראיונותיו בתקשורת ניכר היה שהוא לא נלהב, בל׳ המעטה, מחיבור אפשרי. גם מצד הבית היהודי חזרו כל העת על הצורך לחתום עם סמוטריץ׳ ראשון והדגישו שבן גביר רחוק מלהיות כוס התה שלהם. דא עקא, המצב שנוצר 36 שעות לפני סגירת הרשימות גרם לצדדים להתנער מהעדפותיהם ולחשב מסלול מחדש.
כמה שעות לאחר הגשת רשימת ״ימינה״ הזדרזו גורמים בבית היהודי ליצור קשר עם בן גביר. בדיעבד הם טענו שאלו היו רק שיחות חבריות ולא משא ומתן פוליטי (אמין כמו שלג באילת), אך כל אדם שמכיר קצת את הזירה הבין את מטרתן של אותן שיחות: ניסיונות להגיע להבנות מהירות עם ״עוצמה״ על ריצה משותפת, לשחרר הודעה בשער בת רבים ולאלץ את סמוטריץ׳ לחבור בתנאים פחות טובים. במילים אחרות, בבית היהודי חשבו: אם סמוטריץ׳ דורש מאיתנו כתנאי סף לפרק את כל מנגנוני המפלגה ולהתמזג לחלוטין, אנחנו נקדים אותו, נבודד אותו במערכה ונכפה עליו חיבור במחירים שנוחים לנו. סמוטריץ׳ שמע על המגעים המתקיימים, וכפוליטיקאי משופשף, קלט מיד את הבור שמנסים לחפור לו. הפעולה הראשונה כתגובה היתה שעיטה לזרועותיו של בן גביר.
הערת ביניים: ייתכן מאוד שמי שדאג להעביר את אותו מידע לסמוטריץ׳ סביב המגעים של בן גביר עם הבית היהודי היה בן גביר עצמו שהפנים את גודל השעה, הבין שמנסים להשתמש בו כקלף מיקוח ומיהר לשגר אינדיקציות לסביבת סמוטריץ׳. אדגיש: אין לי מידע מבוסס שזה אכן מה שהיה וזו פרשנות פרי בטני בלבד (ובמידה וכך נולד החיבור, אפשר לומר שבן גביר פעל כאן בשכל וגילה כישורים לא מבוטלים).
כך או כך, במקום שהבית היהודי ידחקו את סמוטריץ׳ לפינה, התהפכו היוצרות ומי שנדחקה לפינה היתה דווקא חגית משה שנקרעה בין דרישת המרכז, לחצים חיצוניים ונטייתה הטבעית. הנשק איתו תכננו להשתמש מול האיחוד הלאומי נוטרל במהרה ויממה לפני סגירת הרשימות נותרה שארית המפד״ל בודדה. בסיטואציה הייחודית שנוצרה לא נותרה לה ברירה. מצד אחד, הליכה עם סמוטריץ׳ בתנאים שהציב משמעותה כניעה מוחלטת ונפילה משפילה בקרב הקשוח. מצד שני, ״ימינה״ כבר הגישה את הרשימה ולחלץ שם מקומות לעסקונה הממסדית היה בלתי אפשרי טכנית. תחת רוח נקם ותחושת פגיעה קשה נאלצה משה לצדד בתמיכה בבנט כשהוא מצידו מחלק התחייבויות לתפקידים מיניסטריאליים.
ג. השאלה הגדולה שנשארה פתוחה היא להיכן נעלם בנימין נתניהו. איפה היו כל לחציו של האיש שלא רק שהתאבד על ניצחונה של משה בפריימריז – אלא אף דחק בה מלכתחילה להתמודד. מדוע הוא לא היה שם, לכאורה, כדי לעשות סדר ולאחות את המשולש הסבוך. השתלשלות הדברים המתוארים כאן יכולים לתת הסבר אפשרי: חילופי המהלומות והסכינים שנשלפו בין הצדדים הוציאו את המשא ומתן מכלל שליטה. הקרב היצרי הגיע למחוזות מרוחקים מטווח הרציונליות. הפערים הכל כך גדולים טשטשו את היכולת להסתכל על המציאות בצורה מפוכחת.
אמנם את רוב תאוותו הצליח נתניהו להשיג בעצם האיחוד של בן גביר וסמוטריץ׳ (עם שריון של אופיר סופר במקום ה-28 בליכוד), אך בכל זאת, מספרים הוא יודע לקרוא והם הרי מדברים בעד עצמם: בבחירות מועד א׳ קיבלה רשימת ״איחוד מפלגות הימין״ (הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה) קרוב ל-160 אלף קול. המינימום הנדרש עמד אז על 140 אלף קול. כלומר, מספיקה נטישה של אחת הסיעות כדי להקריס את האיחוד. בהנחה הסבירה שאחוז החסימה יעלה (גידול טבעי, הישארות בארץ בעקבות הקורונה), אנחנו מדברים כאן על כמה אלפי קולות שעשויים להכריע אם לשבט אם לחסד. נכון, המסה הגדולה נמצאת אצל סמוטריץ׳ ובן גביר. ונכון, הדומיננטיות של האחרון גדולה יותר לאין שיעור בהשוואה לסבב א׳ (אז התמודד במקום 7, היום במקום 3), אבל כאחד שנוהג להצטייד לא רק בביטוח חובה אלא גם בביטוח מקיף, וכמי שעתידו הפוליטי תלוי לא מעט במעבר של מפלגת ״הציונות הדתית״ את אחוז החסימה – אי-הצלחתו של נתניהו לשלב את הבית היהודי עם האיחוד החרד״לי מכניסה את המיזם לסיכון שהוא עצמו היה מעדיף להימנע ממנו.
יתרה מכך: ניר אורבך, המועמד שנתניהו טרפד את נצחונו דה פקטו, שובץ במקום השישי ברשימתו של בנט. עמו הגיעה כמות נכבדת מחברי מרכז ״הבית היהודי״ שהודיעו על הצטרפותם לימינה. תוסיפו לזה את התמיכה הרשמית – על אף שזו אינה כוללת מקומות ברשימה לכנסת – של ממסד הבית היהודי בבנט ותקבלו שייק שיו״ר הליכוד מן הסתם פחות אוהב.
נתניהו מבין את המצב היטב. סביר להניח כי חלק לא מבוטל ממשאביו יופנה לסיוע מאחורי הקלעים למפלגת ״הציונות הדתית״. כלל רבני המגזר יקבלו טלפונים מלשכת ראש הממשלה. שליחים יישלחו ומשכנעים יגויסו לבקש אישית לתמוך באופן חד משמעי בסמוטריץ׳ ובבן גביר. מידת ההצלחה מוטלת בספק לאור הפסיפס הרחב שמרכיב את הציונות הדתית. רוב החרד״לים שנשמעים לרבנים הם מצביעים שבין כה וכה מתכוונים להצביע לסמוטריץ׳. רוב הלייטים – ודאי בעקבות החיבור עם בן גביר ממנו הם סולדים – יעדיפו את הממשק הליברלי של בנט. המאבק האמיתי בין הצדדים יהיה על לבו של המצביע הדתי לאומי שמתחבט קשות בין נוסח בית הכנסת בפתח תקווה לבין נוסח הבית כנסת באלון מורה. אותו מתפלל שמצד אחד חפץ במיתון המגזריות, אך מצד שני עדיין רואה בה מרכיב מרכזי בזהותו. בבחירות שנופלות על שברי מנדטים – זהות המנצחים במאבק הזה עשויה להיות דרמטית במיוחד.
תגובה אחת
התשובה לשאלתך פשוטה
גם אני חשבתי שנתניהו דואג לכהניסטים
אבל מסתבר שלא אכפת לנתניהו מהכהניסטים בכלל
ולא מהבית היהודי
כל המטרה של נתניהו במהלך
היתה רק להקטין את בנט
ב-2 המנדטים של סמוטריץ