נריה פלדמן, שנהג ברכב שהותקף בפיגוע הירי סמוך לחומש בו נרצח יהודה דימנטמן הי"ד, שיחזר בשיחה עם 'ידיעות אחרונות' את הרגעים הקשים שעברו עליו ועל חבריו.
"בצהרים היה שיעור של ראש הישיבה. בסיומו התארגנו בכמה מכוניות לירידה בחזרה לשבי שומרון. נכנסתי למכונית שלי ויהודה אמר לי 'אני אבוא איתך'. הוא נכנס למכונית והתחלנו לנסוע. יצאנו מחומש בשיירת מכוניות וידענו שיש גיבוי מאחורינו, שיש אברכים עם נשק. אני הייתי ראשון בשיירה", סיפר פלדמן.
לדבריו, "ביציאה מחומש הגענו לצומת שבו חייבים לעצור כדי לפנות שמאלה. עצרתי והתחלתי לגלוש לכביש כדי לראות שאני יכול להשתלב, כשלפתע שמעתי 'בום, בום, בום' וקלטתי בזווית העין פלאשים כאלה. בשבריר שנייה ניסיתי להבין מה זה יכול להיות, בקת"בים, זיקוקים או אבנים, ואז שמעתי פגיעות בכל מיני דברים במכונית והבנתי – זה ירי".
"באותו רגע, כדי לצאת מטווח הירי, פשוט פרצתי לצומת. תוך כדי שמעתי צרור יריות. הבנתי שזה פיגוע. היינו ארבעה במכונית. שאלתי את החבר'ה 'מה המצב?'. אני אמרתי להם שאני בסדר, אביה שישב לידי קיבל משהו ביד ואמר 'בסדר', יהודה סמוטריץ' שישב מאחור אמר 'לא קיבלתי כלום', ויהודה דימנטמן ז"ל שישב לידו מאחור ענה לי: 'קיבלתי כדור בצוואר, קיבלתי כדור בצוואר'. סמוטריץ' שישב לידו ניסה לטפל בו. תוך כדי ראיתי שכל הנורות ברכב נדלקות לי. הכל מהבהב. הגלגלים, הברקס הכל. מיד אחרי הצומת יש עיקול. רציתי לבלום ואז גיליתי שאין לי ברקסים. הבלם מגיב לי מאוד חלש, כנראה נפגע מקליע. ברגע שיהודה אמר שהוא נפגע, הבנו שהוא נפגע קשה. תוך כדי הנסיעה בעיקולים, כמעט בלי ברקסים, אני רק לוחץ גז, גז, גז ומתמרן עם ההגה. הבנתי שכדור בצוואר זה עניין של חיים ומוות. אין אפשרות אחרת. זה חיים של חבר שלך, אתה לא עושה חשבון, אלא קופץ למים".
פלדמן החליט מיד לשנות כיוון כדי להגיע לשער האחורי של שבי שומרון. "התקשרתי לרבש"ץ של שבי שומרון ואמרתי לו שיפתח את השער האחורי ושהיה פיגוע. ואז בכפר בורקא זרקו עלינו בקת"ב תוך כדי הנסיעה, שלמרבה המזל לא פגע בנו. יהודה בשלב זה עוד היה בהכרה ודיבר איתנו. אני דאגתי באמצעות סמוטריץ שישאיר אותו בהכרה".
הוא ממשיך לספר: "בשלב כלשהו באמצע הדרך יהודה התחיל לחרחר. היה לו מאוד קשה לנשום. דיברתי אליו והוא לא הגיב. לפני כן, באזור בורקא כבר הרגשת שאני נוסע על הג'אנטים. המכונית התחילה פשוט לשייט על הכביש בלי אחיזה טובה. ואז 3-4 קילומטרים משבי שומרון יהודה כבר איבד הכרה לגמרי. כולנו צעקנו אליו, ניסינו לשמור עליו חי. אני הייתי גם עם הכוחות בטלפון, כך שכשהגענו לשבי שומרון כבר חיכו לנו כוננים מהיישוב, והם התחילו לטפל ביהודה. לי לא היה לי אומץ לראות את יהודה".
