הסיכויים והסיכונים: רגע לפני פתיחת הקלפיות

מערכת הבחירות הנוכחית כפסע מסיום. הכל, כידוע, מתנקז לישורת האחרונה. צוותי הקמפיין מרוכזים כרגע באופן כמעט טוטאלי בגיוס מצביעים. נשקי יום הדין נשלפים. הכדורים האחרונים נורים לזירה. הנגינה על המיתרים במלוא עוזה. המסרים לא מפסיקים להופיע על הנייד. התודעה ממשיכה לספוג סיסמאות כחול הים. נדמה שכל האסטרטגיות, הטקטיקות והחישובים מונחים בצד לטובת מאגר המנדטים. רגע לפני פתיחת הקלפיות, אין זמן ראוי יותר לסיכום הישורת האחרונה.

'הליכוד'

על פניו, המצב במפלגת השלטון לא רע בכלל. החיסונים שינו את כל היחס לנגיף שליווה את חיינו בשנה האחרונה, החיים בחלקם הגדול שבו למסלולם התקין ותחושות הסגר ואבדן החירות התאיידו להן. אך אם בפרמטר הזה נתניהו יכול להיות יחסית רגוע, נראה שהפן הכלכלי – הרגיש לא פחות – טעון חיזוק. בסקר של מנו גבע שהתפרסם שבוע שעבר סביב השאלה ״כיצד אתה מעריך את תפקוד הממשלה בטיפול המשבר הבריאותי״ – השיבו 56% שהמצב ״סה״כ טוב״ לעומת 42% שציינו כי הטיפול ״סה״כ רע״. כאמור, החיסונים פעלו את פעולתם. מנגד, כאשר שואלים את הציבור מה דעתו על הטיפול הממשלתי בהיבט הכלכלי – 34% סבורים שהטיפול טוב לעומת 64% (!) שהטיפול רע.

הנתון המסקרן לא פחות הוא התפלגות המשיבים לפי מחנות. כלומר, כמה אנשי ימין יש בתוך ה-42% המעניקים ציון רע לממשלה בהיבט הבריאותי (מה שמשליך על קהל פוטנציאלי ששוקל להצביע לליכוד). אך בעוד שבהיבט הזה אפשר לומר שרוב רובם של ה-56% החיוביים מגיעים מגוש הימין – בהיבט הכלכלי סביר להניח שקיים נתח משמעותי של מצביעים שמרנים שמשוקללים בנותני הציון השלילי. הסיבה פשוטה: אם מדברים על 64% שחושבים שהממשלה כשלה בפן הכלכלי – המשמעות היא שאלו לא רק בוחרי מרכז ושמאל. שהרי אין במרחב הישראלי רוב כל כך ברור למחנות הללו.

זו הסיבה שנתניהו מתמקד במסרים כלכליים: ״הצלחנו בחיסונים, נצליח בכלכלה״, ״נזניק את הכלכלה״, ״כמו שהייתי אובססיבי לחיסונים – אהיה אובססיבי לכלכלה שלנו״, ״אני הייתי שר האוצר שחילץ את ישראל מאחד המשברים הכלכליים הגדולים״ ועוד כהנה וכהנה. בכל הסרטונים שעולים בחשבונותיו ובכינוסים שהוא עורך מדי יום המסרים הללו מוצפים. הוא כמובן היה מאוד רוצה שהנושא יתכנס לרק כן ביבי-לא ביבי, אבל הוא מבין היטב שיש את החיים עצמם. ובחיים עצמם יש לא מעט אנשים שהשנה האחרונה פגעה קשות בפרנסתם. את התקווה לשיפור מצבם הכלכלי חובה לספק. שוב. ושוב. ושוב.

האירוע המסוכן מבחינת יו״ר הליכוד הוא אי מעברה של 'הציונות הדתית' את אחוז החסימה. על כניסתה לכנסת נשענת האפשרות של נתניהו להקים ממשלת ימין צרה לאורך זמן (או לכל הפחות למנוע כינון ממשלה אחרת). זו הסיבה שבליכוד מתגייסים בכל כוחם לסייע לסמוטריץ׳. בשלל ראיונותיו מבקש נתניהו שמי שמתקשה להצביע למפלגות החרדיות או למח״ל – יצביע למפלגה החרד״לית. הנה לכם עוד סיבה מדוע ראש ממשלת ישראל ממוקד כרגע בבנט. זה לא רק הרצון לשאוב מנדטים חזרה לליכוד. זה גם הרצון להוריד את 'ימינה' ולחזק את 'הציונות הדתית'.

'יש עתיד'

מטרת העל של לפיד היא למנוע מנתניהו את ה-61 כולל בנט. אחת הדאגות האמיתיות של הראשון היא שאחת ממפלגות המרכז-שמאל לא תעבורנה את אחוז החסימה. זה יכול להיות 'מרצ', 'כחול לבן' ובמקרים מסוימים גם 'העבודה'. בתרחיש כזה גדלים דרמטית סיכוייו של נתניהו לצלוח את הרף הנדרש להקמת ממשלה. זו בין היתר הסיבה שהמילים ״אני רץ לראשות ממשלה״ עדיין מסרבות להתגלגל על לשונו. הוא מעוניין להשאיר מרחב מנדטים שבו יוכלו להתחלק המפלגות הקטנות בגוש. אמנם בימים האחרונים הוא הפחית את מדיניות העמימות והלך להתראיין למס׳ כלי תקשורת – אבל זה כנראה נעוץ בצורך שלו להנכיח את מקומו ולהעצים את קיומו רגע לפני הצעדה לקלפי.

אתמול בבוקר, בעת ראיון לתחנת הרדיו כאן ב׳, שחרר לפיד אמירה מעניינת לפיה ״יש הבדל בין בנט של ההצהרות הפומביות לבנט של החדרים הסגורים״. הטוענים לקשר פורה בין בנט ללפיד ודאי הופתעו לנוכח הנזק שעשויה לחולל אמירה כזו אצל בוחרי 'ימינה' (אמירה שלכאורה מחזקת את טענות נתניהו כי בנט יילך עם מפלגות השמאל), אבל מסתמן שלפיד בעיקר ניסה בדברים הללו ליצור את הרושם בקרב בוחרי המרכז-שמאל שיש סיכוי לממשלה אלטרנטיבית (ממשלה שלולא בנט לא יכולה לקום אפילו לא תיאורטית). כך או כך, מעמדו של לפיד כראש המחנה ברור וקידומת 2 ומעלה נראית כרגע כסבירה יותר מאשר קידומת 1 במעלה החמישייה הסוגרת.

'ימינה'

בנט הוא כמובן דמות המפתח בבחירות הללו. לא בגלל שקיים סיכוי אמיתי שיילך עם מפלגות גוש ״לא ביבי״ – אלא בגלל שהוא היחיד, כך נראה, שמסוגל להעביר קולות שבעבר שימשו את כחול לבן במתכונתה המקורית. לאור הקיפאון הפוליטי המתמשך, זוהי אחת הדרכים המרכזיות לשבור את הקרח. מעבר מגוש לגוש. ההתמקדות בקורונה, שילוב השולמנים, הרמת הראש והכניסה בנתניהו – כל אלה נותנים טעם לחשוב ברצינות שהמנדטים של 'ימינה' ישלימו ל-61. לא מן הנמנע גם שהמתקפות של נתניהו מחזקות את בנט בדיוק אצל אותו חתך של ימין רך. ימין שמצד אחד נרתע מהמונח ״שמאל״, ומצד שני סולד במידה כזו או אחרת מנתניהו.

עוד אירוע מרכזי שישפיע על התמונה הסופית הוא המאבק האלקטורלי בין סער לבנט. שתי המפלגות מגדירות את עצמן כימין, ולפי סקרים מסוימים יש מנדט (!) שלם שמתלבט ביניהן. זו הסיבה שבנט תוקף את סמוטריץ׳. הוא מנסה לאותת לאותם מתלבטים בינו לבין סער שהוא מבדל את עצמו מ״הקיצוניים״. יש בכך גם כדי להסביר את האמירה של בנט מאמש לפיה ״סער נע על גבול אחוז החסימה״. יו״ר 'ימינה' מנסה לנטוע את התחושה אצל אותו מנדט ש'תקווה חדשה' בין כה וכה תהיה מפלגת נישה. סער כמובן לא נשאר חייב וכינה את בנט בכינויים חריגים ובוטים, אך מכל הנ״ל אפשר ללמוד על ההבנה של השניים באשר למאגר מסוים ומשותף של בוחרים פוטנציאליים.

'תקווה חדשה'

הסקרים הראשונים של המפלגה העניקו לה 18 מנדטים. מהרגע הראשון זה היה נראה מוגזם, אבל כרגע המגמה יורדת עוד יותר ומצביעה על האיזורים החד ספרתיים. עבור סער מדובר בחתיכת פיגוע. הקייס המרכזי שלו הוא היכולת להקים ממשלה. הוא שיווק את עצמו כמי שמסוגל להביא את החרדים, מסגר את דמותו כדמות פיוס והלך על קמפיין שמסביר שהוא היחיד שיכול לייצר חילופי שלטון. כאמור, עם 8-9 מנדטים הנרטיב הזה זוכה לפחות ופחות אמינות.

אבל אם את רוב הקולות מהמרכז-שמאל שחנו אצל סער הצליח נתניהו להעביר ללפיד, השאלה שנותרה פתוחה – וחשובה לא פחות – היא כמה מנדטים מצליחה 'תקווה חדשה' לגלח ממצביעי ליכוד לשעבר. האמנם קיים ציבור ליכודי שבשל הנוכחות רבת השנים של סער בליכוד יילך איתו ברגע האמת? זו שאלה סופר מרתקת.

נתניהו כמובן ינסה לצמצם את התופעה למינימום, אולם עבורו הקרסת סער למימדים צרים איננה רק משימה אלקטורלית. בעומק, יש כאן אלמנט שכונס בתוכו תהייה נוספת: כמה אנשי ימין-מרכז רך/מתון באמת לא מסוגלים לעכל את נתניהו? האם ברמת המאקרו, ברגע האמת, שוכן לו נתח משמעותי של מצביעים עם עמדות ימין שסולדים מהליכוד במתכונתו הנוכחית? עד כמה גדולה הצלחת יושב ראש המפלגה ביצירת הזיהוי נתניהו-ימין? את נתניהו פחות מעניינת האהדה/הערכה מהמרכז-שמאל (לא כי הוא לא מעוניין. בעיקר כי זה חסר סיכוי). מה שחשוב לו זו הזירה הימנית. מעבר לשאלה הפוליטית הצרה, בפרספקטיבה רחבה, תודעתית, היסטורית, בספר דברי הימים – יש לכך משמעות לא מבוטלת. סער מכוון בדיוק הפוך: הוא מנסה להוכיח שקיים מחנה משמעותי בימין שרוצה לראות את נתניהו יורד מהבמה.

'הרשימה המשותפת'

המפלגה הערבית כבר לא תשחזר את הישגה המדהים מהבחירות האחרונות. הפיצול בתוך הרשימה המאוחדת מן הסתם ישפיע גם על אחוז ההצבעה במגזר שתחושת ה״אנחנו נגד כולם״ כבר לא יכולה לקבל תוקף כבעבר. מסקרן יהיה גם לראות כמה הצפת נושאים שנויים במחלוקת בין הסיעות הערביות – נושאים שעד היום לא דובר עליהם בגין האיחוד – תשפיע על תנודות המנדטים בין התנועה האיסלאמית למפלגות הפחות דתיות.

'ישראל ביתנו'

ליברמן, כידוע, הולך על קמפיין נוקב ומסית נגד החרדים. בהכירנו את הפסיפס הישראלי, סביר להניח שיהיה לכך גם תרגום הולם בקלפי. היות ושר הביטחון לשעבר מבין שרוב הקולות האנטי חרדיים נמצאים במחנה מרכז-שמאל, הוא מחליף את עורו גם בזירה הלאומית. לא מזמן אמר בראיון שתמיכתו בחוק הלאום נבעה מאילוצים קואליציוניים בלבד לאחר שבעבר הציב זאת כתנאי לכניסה לממשלה. אבל מי זוכר. מכוחו הנוכחי הוא ודאי לא יירד.

'ש״ס'

אצל האחות החרדית הגדולה עולם כמנהגו נוהג. נצמדים לנתניהו חזק, בכל הכוח, ומדגישים כי הצבעה למפלגה כמוה כרווח כפול: גם זהות יהודית וגם הבטחת נתניהו כראש ממשלה. על פניו, יש יותר מסיכוי סביר כי ההישג של שתי המערכות האחרונות ישוחזר, אבל יש גם סיבות לחשוב שיירשם דימום קל. שתי מפלגות מאיימות על המנדט התשיעי של ש״ס: הציונות הדתית ורע״מ. ישנו פלח מצביעים שמתלבט בין הרשימות. חלקם רוחשים חיבה עזה לאיתמר בן גביר ומזדהים מאוד עם מסריו. גם בקרב המגזר הערבי קיים מאגר שעד היום הצביע לש״ס בשל הרצון להשתלב ולהיות חלק מהעשייה וכעת רואה במנסור עבאס – בשר מבשרם – את האופציה הזו בצורה ממשית.

'יהדות התורה'

קשה להיזכר בבחירות בהן המפלגה התרכזה פחות בשינוע ויותר בשכנוע. בדרך כלל, בהיעדר איום אמיתי, רוב המשאבים הופנו למיקסום ההצבעה ברחוב החרדי ולמערך התפעולי להנעת המצביעים. עכשיו חלק מהכוחות מתמקדים בסמוטריץ׳ וסיעתו. הח״כ החרד״לי שנפרד מבנט מסתמן כאיום על נתח פוטנציאלי לא מבוטל. אולי זו האכזבה מהח״כים בתקופת הקורונה, אולי אלה חרדים עובדים שחשים בחוסר ייצוג, אבל אי אפשר להתכחש לתופעה שתופסת תאוצה קלה. סרטונים מגורמים עלומים מעלים על נס את פועלו של סמוטריץ׳, משבחים את עשייתו ותוהים על עבודתם של חברי הכנסת החרדים. בסוף יום הבוחר ניווכח האם מדובר בתופעה אמיתית או שמא עסקינן בבלון ששוטט אמנם במרחבי הרשת אך ברגע האמת התפוצץ.

'העבודה'

יושבת ראש המפלגה, מרב מיכאלי, הצליחה לייבא רוח רעננה ולהפיח חיים במיזם שכמעט ונאמר עליו קדיש. דא עקא, אין אף דמות בטחונית משמעותית שתוכל לקרוץ למצביעי המפלגה המבוגרים חובבי הרקורד הצבאי (שכרגע בורחים לגנץ). הרשימה במתכונתה הנוכחית מהווה איום אמיתי על מרצ. מפלגה שגם פינצטה איכותית תתקשה להצביע על ההבדלים בינה לבין אחותה התאומה.

'הציונות הדתית'

התזה הרווחת, המגובה בסקרים, היא שהמפלגה יציבה מעל מאחוז החסימה. הסיכויים שהיא לא תעבור נמוכים מהסיכויים שתעבור. ובכל זאת, יש סיבה טובה לחשש עבור נתניהו-סמוטריץ׳-בן גביר: בסוף יש רק סקר אחד אמיתי שהעביר את הזרמים החרד״ליים כשהם ללא בנט. הסקר הזה התבצע בבבחירות אפריל 2019, אז המשולש הבית היהודי – האיחוד הלאומי – עוצמה יהודית צלח את רף הכניסה לכנסת. בהיעדר צלע אחד מהמשולש, קטן, שולי וזוטר ככל שיהיה, כל הענף תלוי על בלימה.

תוסיפו לזה גם את ההתגייסות הרשמית של 'הבית היהודי' עבור 'ימינה' ואת כמות הפעילים שעברו לבנט – ותקבלו תרכובת לא בדיוק יצוקה מבטון. נתניהו, כזכור, ניסה להשיג חסינות מקסימלית ולהביא לשילובה של חגית משה יחד עם סמוטריץ׳ ובן גביר, אבל בשורה התחתונה הוא נכשל בחיבור הזה. בבחירות שיכולות ליפול על שברי מנדטים ועל כמה אלפי קולות בודדים – די ברור מדוע הוא נזהר מדריסת רגל עמוקה במעוזי יהודה ושומרון.

'מרצ'

בבחירות 2015 קיבלה המפלגה 165 אלף קולות וב-2019 מועד א׳ 156 אלף. במועד ב׳ הרשימה התאחדה עם סיעת 'המחנה הדמוקרטי' ורשמה עלייה ל-192 אלף קולות, אבל מדובר בבחירות לא מייצגות הודות לאהוד ברק שהתגייס והצליח לייבא כמה עשרות אלפי קולות של מצביעי ״העבודה״. במועד ג׳ נוצר המשולש ״העבודה-גשר-מרצ״ שלו כמובן אין מקום במשוואה הנוכחית. פועל יוצא אנחנו מדברים על ממוצע של 160 אלף קול למרצ כמפלגה עצמאית.

על פניו, מספר מספיק בטוח כדי להיכנס גם לכנסת ה-24. אבל, וזה אבל גדול, הפעם יש פרמטר שמכניס את המפלגה לסיכון נוסף: הקול הערבי. עד היום, היתה למרצ כמות נאה של מצביעים ערבים שדגלו מאוד בהשתלבות בחברה הישראלית (סטייל עיסאווי פריג׳) וביקשו לקרוא תיגר על דרכה של הרשימה המשותפת. כיום, כשהאופציות הקוראות להשתלבות בחוגי השלטון מתרחבות (רע״מ, הליכוד) – עשויה להיות לכך השפעה. אז נכון אמנם שחלק מהחתך האכלוסייתי הערבי המצביע למרצ הוא בורגני יותר מתומכיה הפוטנציאליים של רע״מ, למשל, אבל אנחנו הרי מדברים כאן על טווח גבולי. כמה אלפי קולות בודדים עשויים להכריע אם לשבט אם לחסד.

'רע״מ'

הרחוב הערבי נקרע כבר זמן רב בשאלה האם הגיע הזמן להשתלב באמת, באופן מלא, ולהיכנס למעגלי ההשפעה בשלטון הישראלי או שמא יש להמשיך בעמידה על משמר הזהות הפלסטינית, לצעוק תחת כל עץ רענן על מחדל הפשיעה, להתקומם על היחס המפלה ולזעוק על המחסור בתשתיות? הסקרים בתקופה האחרונה מראים שמתפתחת לה מגמה פרגמטית ואשר יש בידה לצלוח את רף הכניסה לכנסת. אבל איך שלא יחולקו הקולות, אפשר כבר לומר שהמשימה של נתניהו לפצל את המשותפת הצליחה. גם אם רע״מ יעברו את אחוז החסימה, ה-15 מנדטים שהיו חלק אינטגרלי מהגוש החוסם מול נתניהו כבר אינם. לא רק בגלל הירידה במספר הכללי (ל-12-13). גם בגלל סגירות הדילים וניכוס המפלגה למהלכים מאחורי הקלעים.

'כחול לבן'

כמות הכסף שקיבל גנץ מתוקף חוק מימון מפלגות העניקה לו קמפיין ענק ברשתות החברתיות. כמויות של סרטונים, שילוט, תרגוט לקהלים ספציפיים. ועדיין, קשה להעריך מה יהיה מצבה של כחול לבן. מצד אחד, ברוב הסקרים היא יציבה על 5 ובסקר של מומופילבר עולה ל-7 (!) מנדטים (מה שמלמד על מגמה חיובית). מצד שני, מדובר במפלגה נטולת בייס שעל זהות תומכיה הפוטנציאליים קשה מאוד להצביע. האמנם קיימים 170-200 אלף ישראלים וישראליות שיתמכו בבני גנץ – מי שתוייג כאחת האכזבות הגדולות של המרכז-שמאל בשנים האחרונות? בעיניי, חידה אלקטורלית.

השחקן המרכזי: אחוז ההצבעה

כשמסתכלים על המספרים היבשים, אין בכלל ספק שבערים בהן המרכז-שמאל זוכה לרוב – אחוז ההצבעה גבוה משמעותית מהערים בהן מפלגות הימין הן שפופולאריות. די אם נעיף מבט על גבעתיים, הרצליה, רמת השרון, הוד השרון, רעננה וכפר סבא ונעשה השוואה לבאר שבע, בת ים, קרית שמונה, שדרות ואשקלון. זה בין היתר אחת הסיבות שלפיד שומר על עמימות. הוא מבין שבערים ״שלו״ בין כה וכה יגיעו להצביע. נקודות התורפה עבור נתניהו הן ערי הפריפריה ומעוזי הליכוד ששם, בשביל להעלות את אחוזי ההצבעה לאיזורי ה-70% – יש צורך בסיבה אמיתית וביצירת תחושת חירום. תחושה שכמובן נתניהו מנסה להעביר כשהוא מבליט משוואה ״זה או אני או לפיד״.

גם שאלת אחוז הההצבעה במגזר הערבי קריטית במיוחד. בבחירות האחרונות נרשם שיעור הצבעה של 65% בקרב אזרחי ישראל הערבים. בבחירות מועד ב׳ השיעור עמד על 59%. במועד א׳ – 50%. זה כל כך דרמטי, שאין די במילון העברי כדי לתאר את גודל המשמעות והיקף ההשלכות. נדמה שלא רק על המפלגות הערביות זה ישפיע. גם על המפלגות הקטנות האחרות – שגורלן כרוך בגודלו של אחוז החסימה (נתון שנגזר משאלת אחוז ההצבעה) – תהיה השפעה בעקבות המתרחש ברחוב הערבי.