ראש חודש ניסן. האביב כבר בפתח.
אפילו מזג האוויר הסגרירי מתחלף לו בשמים תכולים ובוהקים.
בעבר הלא רחוק, ראש חודש ניסן היה אצלי סימן לכאב בטן ארוך ומתמשך, שהיה מסתיים לו אי שם בשביעי של פסח.
רציתי באמת לאהוב אותו, מכל הלב. אך לא הצלחתי. טעמן של המצות רק הוסיף לכאב הבטן שלי שנעשה מוחשי יותר, שקיות צ'יפס בטעם טבעי הפכו לתפריט קבוע בכל ארוחה עד שנמאסו לגמרי. ושום טיול חול המועד לא הצליח לשפר את מצב רוחי.
לפני כשנה, הגיעה לפסח אורחת חדשה, הקורונה. והקורונה עם הנימוסים הייחודים רק לה, מרחיקה ומבודדת, לא נותן לאף אחד להתקרב למקום לא לו. ופתאום מצאתי את עצמי, בערב פסח אחד, בלי תוכנית מילוט כלשהי, מעבודת הפרך שהייתה נראית לי גדולה עלי. בלי אפשרות לארוז מזוודות ולחמוק לי מבישולים קשים ומשונים.
הכל ניצב מולי במלא העוז, והבנתי שלא ניצבות לפני שום ברירות. פשוט הפשלתי בכח שרוולים והתחלתי להיכנס אט אט לעניינים. התוצאה הייתה מהממת, עולה על כל דמיון. פסח הפך באחת לחג האהוב עלי. האוויר, האווירה, הניקיון והאוכל. מאז חיכיתי לפסח שנה שלמה, בהתרגשות ובצפייה.
כמה שניסיתי לחקות את הבישולים, את הניקיונות המבהיקים, שום דבר לא היה כמו המקור עצמו.
שנה שלמה חיכיתי לו, והנה הוא מופיע כבר בדלת.
להגיד שעכשיו אני בכלל בלי כאבי בטן בגללו? אי אפשר לומר. הוא מחזיר אותי די לנקודת ההתחלה, במיוחד שהפיתויים מסביב די קורצים לי, בדמות "אולי נתארח פה או שם".
כשאין ברירה, אז באמת אין. אבל כשיש ברירה, שם מתחילה העבודה באמת.
פסח הקודם עם הקורונה היה מתנה – רובינו חגגנו אותו בבתינו לבד בפעם הראשונה, אם זה זוגות צעירים, או משפחות גדולות יותר. הייתה לנו האווירה של ביחד, לא התחרינו זה בזה על הניקיון, ולא הגזמנו עם החומרות. מבחינתי זאת המתנה הגדולה ביותר שיכלה הקורונה לתת לי, להפוך חג שהיה מבחינתי חג של שיעבוד ודיכוי לחג של גאולה והרגשת בני חורין. בתקווה שיהיה כך גם השנה. ושיהיו לכולנו הכנות נעימות, קלות ושמחות.
