"פט!"
הקצינים הרוסים ישבו מול לוח השחמט ולא ידעו כיצד להמשיך. כגויים אמיתיים, הם לא הסכינו למצב של 'תיקו'. מישהו מהם יהיה חייב לצאת מנצח.
"אם תזיז את הכלי הזה לפה", הפתיע את שניהם אסיר יהודי בלחישה אצילית, "תוכלו להמשיך את המשחק".
הנטייה הראשונית שלהם לזלזל באסיר היהודי שנמצא בסיביר וחושב שהוא רב-אמן בשחמט, התחלפה מהר מאוד בארשת הערכה. המהלך שלו התגלה כמוצלח.
בפעם הבאה שנתקעו שני הקצינים עם לוח המשחק בעל המשבצות שחורות-לבנות, הם כבר ידעו לפנות לאסיר היהודי – הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל, שישב בכלא ב"עוון" הרבצת תורה לילדי ישראל בחיידר חשאי במוסקבה, בעת שנאסרה כל פעילות דתית במדינה הענקית והקפואה.
לאחר תקופת-זמן הבינו סוף סוף שני הקצינים שהחכמה של רבי גדליה משה היא הרבה יותר משחמט. שני הברנשים הללו סידרו לעצמם 'השלמת הכנסה' למשכורת הרשמית מהצבא, על ידי הברחת סחורה 'שחורה' אל תוך המחנה והכלא בסיביר. הרווחים ששלשלו לכיסם כדמי תיווך – היו גבוהים מאוד.
אלא שלא כל סחורה אפשר להשחיל לסיביר בלי לעורר חשד. הלכך באחד הימים הלכו שני הקצינים לשאול בעצתו של איש האלוקים רבי גדליה משה, כיצד ניתן יהיה להסליק את הסחורה האסורה אל בין כותלי הכלא ולפזר אותה בצורה מתוחכמת.
עצתו הוכיחה את עצמה היטב. שני הגויים הבינו שהם יושבים על פתחו של מכרה יהלומים ועליהם רק להתכופף ולהרים. זאת אומרת, לשאול. את רבי גדליה משה, כמובן.
הגונים היו הגויים הללו, ולאחר תקופה קצרה הקלו בתנאי שִׁבְיוֹ של רבי גדליה משה, ואף העניקו לו דמי תיווך הגונים מפעם לפעם. אלא שבמקום שייהנה הרבי מזוועהיל מהממון שהגיע לידו ויכול היה לעזור לו מאוד, בחר להמשיך ב"פשעו" ומתוך הכלא בסיביר שלח כספים מדי חודש להחזקת החיידר במוסקבה…
אתא ובא חודש אלול. ניגש רבי גדליה משה לשני הקצינים והודיע להם בפשטות שהוא זקוק לשופר, ואם רצונם להמשיך לקבל ממנו עצות – במשלוח האסור הבא שהם מבריחים אל תוך הכלא, חייב להיות שופר מהודר.
הקצינים ניסו להתחמק. דין אחד הוא להבריח סחורה אסורה ודין אחר לגמרי הוא להיתפס עם חפץ דתי כשופר, שרק על החזקתו ניתן לאבד את הנפש במשפט בזק בסיביר. אולם רבי גדליה משה לא הותיר להם מקום לפשרות ותאוות הבצע שלהם הביאה אותם לעשות כל מאמץ ולהגניב את השופר אל תאו.
"לארגן לך אפשרות לתקוע", הבהירו לו שני הגויים את שידע, "אין ביכולתנו גם אם נרצה מאוד". בשופר – בשונה מכל תשמיש דתי אחר – לא ניתן לתקוע בחשאי. הקול נשמע למרחוק.
הגיע יום הדין. רבי גדליה משה שקיבל פטור מעבודות בשבתות ובחגים משני הקצינים 'שלו', המתין בתאו במשך שעות ארוכות לשעת הכושר בה יוכל לתקוע בשופר. אולם שקיעת החמה קרבה והזדמנות אין באופק.
בכה רבי גדליה משה ממעמקי לבו והתחנן להשם שיעזרנו.
לפתע נשמעה מהומת אדירים בחצר הכלא. תגרת אסירים פרצה יש מאין וכל הסוהרים זינקו אל החצר להפריד בין הניצים טרם יהיו הרוגים.
ניצל רבי גדליה משה את המהומה ודקות הבודדות לפני השקיעה תקע בעוז שלושים קולות. ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד.
