הגלים חבטו באנייה ללא רחם, וזו היטלטלה במים משל הייתה קליפת אגוז. לא ארכו השעות והאנייה התנפצה בקולות מחליאים, הנוסעים כולם נזרקו אל המים הקפואים.
בין הנוסעים היה רבנו הקדוש רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים' (יד בתמוז יום פטירתו). קרש מקרשי הספינה הזדמן ל'אור החיים' ועליו נתלה עד שהגלים זרקוהו לאי אחד.
עלה ה'אור החיים' לאי מותש, רועד מקור ורעב. לפתע ראה מולו בית מואר. בתוך הבית אין נפש חיה ועל השולחן מסודרים מיני מאכל. בשל פיקוח נפש אכל ה'אור החיים' מעט מהלחם שהיה שם בתוספת כמה מן הפירות. התשישות הכריעה אותו והוא נשכב לישון.
לאחר זמן מה הגיעו בעלי הבית: שודדים ורוצחים. מיד שמו לב שמישהו נגע בשולחן שעל האוכל. הסתובבו בבית וראו איש מבוגר ישן. "קודם נאכל, אחר כך נטפל בו", צחקקו השודדים לעצמם.
מקולות הדיבור הקיץ רבנו חיים בן עטר וראה עליהם ששודדים הם. ביקש מהם שיסלחו לו על שאכל מעט לחם ופירות, משום פיקוח נפש.
"אנחנו נמצאים במקום נידח", השיבו השודדים. "כאן האוכל יקר המציאות. אין מחילה על גנבתך. אחת דינך: מוות".
"אני אטפל בכך", פסק ראש השודדים.
לאחר האוכל הוציא השודד את ה'אור החיים' אל בקעה באי, ולפתע לחש השודד: "רבי, הלא תכירני?!"
הסתכל ה'אור החיים' בפליאה בשודד והשיב בשלילה.
התלמיד הזדהה בשמו.
"איך הגעת למצב כזה?" שאל רבנו חיים בן עטר בצער.
"יום אחד כעסתי מאוד", סיפר השודד, "ובכעסי הרגתי את הוריי ועוד מספר אנשים. משם ברחתי ליער לבין השודדים מפחד הממשלה ומאז אני פה". לאחר אתנחתא קלה שאל האיש: "אמור, רבי, האם יש לי דרך תשובה?!"
"אם תסכים לעשות את תיקון התשובה הקשה שאתן לך", השיב ה'אור החיים', "תהיה רפואה למכתך". הוא יעץ לו לחפש נחש שהולידה זה עתה, ליטול את אחד הנחשים שבקעו לאוויר העולם, להכניס אותו במתלה מיוחד על צווארו ובמשך שבע שנים שלמות להאכיל ולהשקות את הנחש. "לאחר שבע שנים תלך לשדה, שם תוציא את הנחש מן הכיס, והוא יהרוג אותך במיתה משונה.
"מידה כנגד מידה", הסביר ה'אור החיים' לשודד. "אתה הרגת את הוריך, יבוא הנחש שתגדל ותאכיל ויהרוג אותך".
האיש קיבל על עצמו את דרך התשובה, הבריח את ה'אור החיים' בסירה אל הדרך הקרובה ביותר לעירו וחזר אל היער.
שבועות מספר חלפו ובאישון ליל התדפק ראש השודדים על דלתו של רבנו חיים בן עטר. בידו היה צרור כסף כבד. "זה הכסף שלקחתי מהוריי. אינני רוצה ליהנות ממנו, שלא יאמרו: הרצחת וגם ירשת. אני מקדיש אותו לישיבתו של רבנו".
לקח בעל התשובה נחש קטן וגידל אותו במתלה במשך שבע שנים. בזמן זה שקד היהודי על התורה ועל העבודה מתוך צומות וסיגופים, ובהגיע העת יצא אל השדה, אמר וידוי וקריאת שמע והתחנן בקול גדול: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי.
הנחש שוחרר מן המתלה, קפץ בזעם רב על מיטיבו וחנק אותו למוות.
כששמע ה'אור החיים' על פטירתו של בעל התשובה, אמר עליו קדיש ועשה מה שעשה כדי להביא את נפשו אל תיקונה.
• בפרשתנו, על הפסוק "תמות נפשי מות ישרים", כותב רבנו חיים בן עטר כך: "וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל, רחמנא ליצלן. ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל, כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו".
