היא זריזה ומעגלת פינות – והוא איטי ויסודי. הוא חברמן עם מלאי בלתי נדלה של בדיחות – והיא מופנמת ומעדיפה את השקט ואת הספרים שלה. היא חובבת טיולים בטבע ושינה באוהלים – והוא מסרב לזוז מהספה ומהמזגן.
נשמע כמו תיאור של פערים בין בני הזוג, נכון? זאת לא הייתה כוונת המשוררת. תיארתי קצת מההבדלים בטמפרמנט בין הורה לילד. בעצם, גם זה סוג של זוגיות..
הכול טוב ויפה (כמעט, לא ניסחף להכללות) כשיש התאמה בין שני סוגי הטמפרמנט, הדבר מאפשר יותר זרימה ופחות התנגשויות בתקשורת. מה קורה כשההתאמה לא משהו? הוא עלול להפוך לקושי משמעותי במערכת היחסים ולמקור לכאב מתמשך לשניהם.
הבוקר הייתי מעורבת ב"תאונה" בין הטמפרמנט שלי, הזקוק לשקט ולקצב מדוד, לבין הטמפרמנט התוסס והמהיר של בתי. התאונה התרחשה כשכל אחת מאיתנו גלשה על הגל האופייני לה: היא על השוצף החווייתי, ואני על הגל המתמזג עם הרקע, כלומר עם הספה. היא רוצה לשתף ולקבל מעורבות ושיתוף חוזר, ואני רוצה רק שקט.
"את לא מבינה אותי! רק רציתי לשתף ולשמוע את חוות דעתך ואני מרגישה שאת מנפנפת אותי". האמת, היא צדקה. לא היה לי כוח לדיבורים הבלתי נגמרים. אבל גם לא היה לי כוח להגיד שעכשיו אני זקוקה לזמן עם עצמי, ונוכל לדבר אחר כך. הכרחתי את עצמי להקשיב, ובסוף התעצבנתי. לא, התעצבנתי כבר בהתחלה, אבל בסוף גם אמרתי את מה שאמרתי. החלפנו כמה משפטים לא ממש מועילים. לפחות מצידי.
עצרתי לרגע. נכון, היא שונה ממני באופי, מאוד. זה לא טוב ולא רע. זאת פשוט עובדה. אני אפילו לא חייבת לאהוב כל מיני תכונות שלה. אבל אני יכולה לכבד ולקבל אותן. כי כל אחד ראוי לכך, בטח הבת שלי. "אני מצטערת", אמרתי. "בואי ננסה מהתחלה. כאילו אנחנו מתחילות לדבר עכשיו, בלי מה שהיה מקודם". "מה זה שווה לי?! עכשיו את מרגישה מחויבת. את תדברי איתי לא בגלל שאת רוצה!" ככה זה עם ילדים חכמים. "עכשיו הבנתי כמה זה חשוב לך לשוחח איתי. אז אני ממש רוצה לדבר איתך". התיישבנו על הספה. דיברנו. הסתכלנו זו לזו בעיניים. התקרבנו. המשכנו לעיסוקינו. היא במסלול המהיר, אני במסלול של צבים. לא נהיינו דומות באופי. טמפרמנט זה לא משהו שהולך להשתנות. לא שלי ולא שלה. גם לא צריך לשנות אותו.
אפשר לחיות עם השוני. זה לא קל, אבל זה אפשרי כשזוכרים שיש כאן אהבה ללא תנאי. שלא תלויה בטמפרמנט.
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".
