אחד הטיעונים שהעלו שופטי הרוב בבג"ץ על הקריאה לחרם של גולדרייך קשור לכך שישראל חתמה בסופו של דבר על ההסכם שהפלה את יו"ש. השופט עמית אומר שהחתימה לא נעשתה בתנאי כפייה ועושק. זה מבאס ממש שרמת הדיון בבג"ץ כה נמוכה.
בואו ונפרק את ההחלטה הבאמת הזויה הזו: מדינת ישראל עמדה בפני ברירה שלא לחתום על הסכם הורייזון ולפגוע בכלל המחקר הישראלי, או לחתום בלי לתת תקציבים ליהודה ושומרון. הבחירה הזו היא בוודאי לא הבחירה שמדינת ישראל רצתה בה, והיא גם טרחה לציין במפורש את מחאתה על העניין הזה.
הדיון בהסכמים בינלאומיים ובכניעה לסנקציות במשקפיים של המשפט האזרחי, כפייה ועושק, כפי שמנסה השופט עמית לעשות, הוא לא פחות מהזייה. לפי התיזה הזו, אם עכשיו רוסיה תסכים למכור גז או נפט למדינה שלישית במחיר נמוך בגלל הסנקציות הבינלאומיות, היא לא תוכל לבוא בטענות למי שארגן את הסנקציות נגדה.
הסכם הורייזון נחתם תוך שקלול כלל הנתונים, כולל תנאי המגרש, אבל מי שייצר את תנאי המגרש האלה, או תרם להם באמצעות הקריאה לחרם, פגע במדינת ישראל. האמירה הבאמת מגוחכת של עמית בהקשר הזה לפיה "קשה להלום כי מה שמותר למלכות נאסר על נתיניה"…
ברצינות? בתחום של יחסי חוץ, תמיד, כמעט בהגדרה, מה שמותר למלכות, אסור ל"נתינים" (ואני אפילו לא נכנס לשיח הנגוע הזה, אנחנו מדינה ואזרחים, לא מלכות ונתינים. מאוד מטריד ששופט מדבר ככה) לאזרח אסור לפגוע ביחסי חוץ של המדינה. למדינה מותר לקחת את השגריר של המדינה האחרת, לכסות אותו בזפת ובנוצות ולהעלות על מטוס.
לאזרח אסור לעשות ששטח ייצא מריבונותה של המדינה. זו עבירה, ולא סתם עבירה, עבירה שעונשה מוות. למדינה מותר לסגת משטח, לצמצם את ריבונותה, או להעביר לריבונות אחרת בהסכם. העיסוק בסוגיות אלה על ידי שופטים, שבבירור אינם מבינים בנושא או מוכשרים לעסוק בהן, הוא עוד דוגמא לאובדן הדרך של בית המשפט.
ואי אפשר להתחמק מכך שהשופטת שכתבה את פסק הדין העיקרי, היא מינוי שהוצג בזמנו על ידי השרה איילת שקד כמינוי שמרני. זה מאיר באור מאוד ברור את הטענות לגבי סבב המינויים האחרון בעליון. יחסי ציבור של שמרנות, ושמרנות אמיתית, זה לא אותו דבר.
—
שמחה רוטמן הוא חבר כנסת מטעם מפלגת הציונות הדתית ומכהן כחבר בוועדה לבחירת שופטים.
