מי לא מכירה את הסצנה הבאה? עיניים נפוחות מבכי מסתכלות עלייך במבט מאשים, כאילו עשית עכשיו את הדבר הנורא ביותר בעולם. או לפחות כך זה נראה לך. הידיים הקטנות מחזיקות בך כאילו היית קרש הצלה בים סוער, מסרבות להרפות וזעקות שבר ברקע, כאילו מתרחש אסון כבד: "אמאאאאא, אל תלכי"! הילדה מנופפת בידיה, זועקת ללא הפוגה ואת, עומדת שם חסרת אונים, לבושה טיפ טופ, עם תיק עבודה על הכתף שמרגיש פתאום כבד כל כך, אולי בגלל הקילוגרמים של רחמים, תסכול ואשמה שנוספים לך במעמד הזה, רוצה רק לקחת את האוצר שלך ולברוח משם.
האמת, שלפעמים זה פשוט מה שאת עושה. בורחת משם במהירות, בלי מילים, עם מטען רגשי שגורם לך לעתים אולי אפילו להזיל דמעות, מבלי שהילדה תראה כמובן, בוודאי שלא הגננת. מרגישה קצת כמו ילדה קטנה בעצמך, זקוקה לליטוף וחיבוק בדיוק כמו הילדה הבוכה שהותרת מאחורייך.
מכיוון שנכון הדבר, איך אפשר לשאת את הבכי קורע הלב הזה ולדעת שאין לך איך לעזור לילדה שלך? איך את יכולה ללכת משם בלי נקיפות מצפון? להרגיש שעשית מעשה נכון? גם כשאת כבר מגיעה לעבודה ונכנסת אליה בכל הכוח, את שומעת בעיני רוחך את הבכי המהדהד באוזנייך, נאבקת עם עצמך עם השאלות, האם להתקשר לגננת ולבדוק מה קורה? האם לבדוק אם יש מישהו מבני המשפחה שיכול לגשת אל הגן? מה עושים?
האם התיאור הזה, ברמה כזו או אחרת, מוכר לך? לי כן. הייתי יכולה לכתוב תסריט דומה, עם התאמות לגיל כמובן, גם על גילאי בית הספר ואפילו תיכון או ישיבה. זה כלל לא משנה האם מדובר בשנה ראשונה או אחרונה במערכת לימודית, תחילת שנה תמיד מעוררת מגוון רגשות אצל אימהות וילדים, חלקם נפלאים וחלקם ממש קשים.
התחילי לשוחח עם הילדים על שנת הלימודים הקרבה הבאה. לפעמים יש פיתוי להשאיר את הדברים כפי שהם, בתקווה שהם יסתדרו לבד
בתקופה הזאת, הרבה אימהות עסוקות בניסיון לגרום לילדים להרגיש שמחים ורגועים. ואם אפשר, באופן מידי. אני רוצה להציע לך לשנות את המיקוד – אם את רוצה באמת לעזור לילדים שלך להסתגל למסגרת וללמוד להתמודד עם מעברים ושינויים. אתחיל בכך שחשוב שתדעי, כי זה לגמרי נורמלי וטבעי שאת רוצה לחלץ את הילדים שלך מרגשות קשים.
ברור שבכי של ילד, או ביטוי מצוקה אחר, מפעיל אותנו ונוגע במיתרים הכי רגישים בלב. השאלה מה אנחנו עושות עם זה? בשבילי התשובה נמצאת בידיעה, שרגשות של ילדים אינם צריכים פתרונות.
ילדים לא זקוקים שנגרום להם להרגיש טוב. הם זקוקים שנהיה ביחד איתם ברגשותיהם הקשים ונעזור להם להבין את מה שהם חווים.
כשאנחנו ניגשים לרגשות של ילדים (וגם שלנו) בעמדה של הבנה והכלה ולא עם כוונה לשנות אותם, הם יכולים לחלוף. למה? כי אין להם צורך להתעקש שנשים לב אליהם. הם ממלאים את התפקיד שלהם – במקרה של ילד שמתחיל שנה חדשה הם עוזרים לו להתכונן למשהו שיכול להיות לו קשה, מאפשרים לו לגייס את הוריו – ועוזבים. זה יכול לקחת יום, שבוע או יותר. אבל הם לא נועדו להיות כאן לנצח. אולי זה מנוגד לצורך האימהי, לראות את הילד מאושר, אבל הדרך לאושר כוללת מתן לגיטימציה להרגיש ולבטא כל רגש שמתעורר.
איך עושים את זאת בפועל? התחילי לשוחח עם הילדים על שנת הלימודים הקרבה הבאה. לפעמים יש פיתוי להשאיר את הדברים כפי שהם, בתקווה שהם יסתדרו לבד. איזה כיף אם הילדים שלך משתפים אותך ברגשות קשים, כולל בכי ותלונות (אני יודעת מניסיון אישי שזה מרגיש רחוק מאוד מכיף).
תוכלי להקשיב להם, להעביר מסר שהרגשות שלהם רגילים ונורמליים והרבה ילדים מרגישים ככה. תוכלי לחבק אותם קרוב קרוב אלייך ולתת לדמעות שלהם לזלוג כשאת נמצאת שם, מבינה ומכילה. תוכלי לספר להם סיפורים על איך שאת הרגשת בתור ילדה במצבים כאלה ומה עזר לך. תוכלי להזכיר להם מצבים בהם הם התגברו, הצליחו להתמודד ואפילו היה להם טוב אחר כך. תוכלי לחשוב איתם על פתרונות, ללמד אותם כלים ולהכין אותם לסיטואציות מאתגרות, כך שהגוף שלהם כבר יכיר איך מגיבים כשפוגשים מורה חדשה, מתגעגעים לאמא באמצע השיעור או נוסעים לבד בהסעה וחוששים בהתחלה.
גם ילדים ללא ביטוי של קושי מוצהר לקראת חזרה למסגרת, ירוויחו מדיבור פתוח על הנושא. יכול להיות שהם באמת לא חוששים מהמצב הזה ויכול להיות שהם סגורים יותר ולא מאפשרים להורים ואולי גם לעצמם לגעת בקושי. לילד כזה אפשר להגיד שרוב הילדים מתרגשים וחוששים קצת בתחילת שנת הלימודים. גם כאן סיפורים על עצמך, רלוונטיים ביותר. ילדים יכולים להתחבר לרגשות ממרחק בטוח, דרכך. ערך נוסף שטמון בסיפורים כאלה הוא להראות לילד שגם את אמא גדולה ויודעת פעם חווית קושי דומה והצלחת להתגבר.
מאמר אחד לא יכול להקיף נושא כל כך רחב וחשוב כמו הכנה לקראת תחילת שנת הלימודים, ועוד לא התייחסתי להשפעות הקורונה שעדיין לא מתכוונת לעזוב. אבל תמיד אפשר להתחיל עם מעט הכלים שכן יש ברשותנו, עם מבט אל תוך עצמנו, איך אנחנו מתמודדות עם חרדה הורית ובכך מפחיתות את החרדה של הילדים, עם כלים שיש לנו בביסוס שגרה, שתורמים רבות לתחושת הביטחון של הילדים, כדאי ללמוד על התמודדות מול ילדים שמסרבים לחזור לשגרה, להשתמש במשחקים וספרים כדי להתמודד עם קושי לחזור למסגרת. ככל שנפתח את עצמנו ונרשה לעצמנו לשחרר, נוכל להפוך את התקופה של חזרה או התחלה של מסגרת לימודית, מסיוט לחוויה מעצימה ומלמדת להתמודד עם שינויים ומעברים – מיומנות חשובה מאוד לחיים!
—
דינה קורול היא ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".
