"ויתעבר ה' בי למענכם" (ג, כו)
"למענכם – בשבילכם" (רש"י).
"לעתיד לבוא אתה נכנס לארץ והן באין עמך, שנאמר 'ויתא ראשי עם'. לכך נאמר 'למענכם'" (ילקוט שמעוני דברים רמז תתכ).
כשיבוא משיח – נשאל הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין – יקומו כל מתי ישראל לתחייה. איך יהיו מספיק כיסאות רבנות לכל אותם רבני קהילות שיקומו לתחייה?
"כל קהל", השיב רבי מאיר, "יקום יחד עם הרבי שלו. בדיוק כפי שהיה".
"ומה יעשה רב שבני קהילתו לא זכו לקום בתחיית המתים?" נשאל שנית רבי מאיר שפירא.
"רב כזה", ענה מייסד 'הדף היומי', "לא ראוי לקום בתחיית המתים"…
"ושמרתם ועשיתם" (ד, ו)
"ושמרתם – זו משנה (-לימוד). ועשיתם – כמשמעו" (רש"י).
ברוך היה רווק שחי על מזון קנוי. יום אחד החליט ברוך להפשיל שרוולים ולהכין בעצמו ארוחה מושקעת. הלך ברוך לחנות הדגים וביקש מהמוכר המלצות לדג על האש. סוג הדג המשובח ביותר נקנה, המוכר גם צייד את ברוך ברשימת מצרכים ותבלינים נדרשים, וברוך העתיק את המתכון לפתק.
בהגיעו הביתה הניח ברוך את הדג על השולחן ופנה אל שקיות המצרכים להכין הכל. ברגע זה נכנס חתול מהחלון, חטף את הדג וברח.
"לא תוכל לעשות עם הדג כלום", צחק ברוך לעבר החתול המתרחק, תוך שהוא מנופף בפתק, "המתכון נמצא אצלי!"…
הנמשל הוא מה שמבקש רש"י ללמד אותנו: ללמוד את המצוות זה המתכון והפתק, אבל ברור שבלי עשייה של המצוות "כמשמעו", ה'דג' איננו…
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו" (ד, ז)
בטעם הדבר שפסוק זה נאמר דווקא בפרשה זו, אמר בספר 'מן התורה' רעיון נחמד:
לאחר שהתפלל משה תפילות רבות כל כך לזכות להיכנס לארץ הקודש ולא נענה, חשש משה שתיחלש דעתם של ישראל מכך שתפילות לא מתקבלות.
לכן עודד אותם ואמר: אין עוד עם שאלוהיו שומע את תפילתו, כפי ששומע הקדוש ברוך הוא את תפילתנו "בכל קראנו אליו".
ומה שתפילתי לא נשמעה? זה מפני שלא היה טוב עבורי ועבורכם שאכנס לארץ ישראל…
"מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" (ה, כו)
לכאורה, שתי מילים מיותרות בפסוק. היה יותר נכון לומר 'מי ייתן והיה לבבם ליראה אותי'.
אומר בעל ה'תפארת שלמה' מראדומסק: אמרו חז"ל "צדיקים – לבם ברשותם. רשעים – הם ברשות לבם".
לפי האמור, מתוק מדבש מה שאמר הפסוק על מתן תורה שאז פחדו ישראל מהקב"ה: "מי ייתן והיה לבבם זה", שהם יראים ממני "להם", כמו צדיקים אלו שלבם ברשותם, הלב הוא שלהם ולא הם של הלב, "ליראה אותי כל הימים"…
"עבדים היינו לפרעה במצרים" (ו, כא)
בביאור הפסוק כמין חומר, כתב בספר 'זבח פסח': בפסוק הקודם מלמדת התורה את איש ישראל "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם".
כפי שלמדים אנו בהגדה של פסח, שאלת הבן, הוא הבן החכם מההגדה, מתייחסת לשאלת הסתירה בענייני ליל הסדר: אנו מראים עניינים של שעבוד ועבדות כמרור ומי מלח, לצד ענייני חירות כמו הסיבה וכלים נאים. והבן תוהה: מה מתרחש פה? אנחנו עבדים או בני חורין?!
על כך משיב הפסוק "עבדים היינו לפרעה במצרים", ובליל פסח היינו גם עבדים שכן עדיין לא יצאנו לחירות, אולם שחטנו את אלוהי מצרים וצלינו אותם כבני חורין. לכן בליל הסדר אנו מראים גם ענייני שעבוד וגם ענייני חירות – "ויוציאנו השם ממצרים ביד חזקה"…
