שיתוף
תגובות
לאישה » ילדי החוזרים – כיצד ממשיכים הלאה?
ילדי החוזרים
סדרה מרתקת במהלכה יצאה בת שבע גויכמן להכיר את עולמם של ילדי החוזרים, אלו שנולדו אל מערכת חרדית • הפעם ראיון בלתי מתפשר עם הרב דן טיומקין • כתבה שמינית בסדרה
דיכאון | צילום: hikrcn, שאטרסטוק

לאחר שהעלנו לתודעה את בני הדור השני – ילדי החוזרים בתשובה, על מאפייניו והתמודדויותיו, בכל זאת נשאלת השאלה איך ממשיכים מכאן הלאה, כיצד ניתן למזער את סכנת הנשירה והיכן הם המוקמות המומלצים ביותר לחנך כיום את הילדים.

פנינו לרב דן טיומקין, מחבר הספר "בוסר המלאכים – ארגז כלים להורי המתבגר":

עד כמה ניתן למזער את תופעת הנשירה בקרב ילדי החוזרים?

ישנן כמה סיבות אפשריות לתופעה המצערת, שגורמת לחוזרים בתשובה להיות קבוצת סיכון לנשירה:

א. יש אומרים שהכל חשבונות שמים, גזירות ותיקוני נשמות (תשובה קצת בעייתית, כי היא עלולה לְנַעֵר מאחריות).

ב. יש אומרים שאצל בנים של בעלי תשובה, הכל מוּכר ובהישג יד, הסבא והסבתא, הדודים. (בעיני גם זו תשובה קשה ובלתי מספקת, ואלה שהתנתקו לגמרי גרמו לנזק חמור פי כמה, ואין כאן המקום להאריך).

ג. יש אומרים שהם יותר בסיכון לקבל יחס קשוח או מפלה, חוסר שייכות ותחושת סוג ב' במוסדות החינוך שלהם. חוסר השייכות ותחושת סוג ב' מהמוסדות ומהחברה, גם אם היא סובייקטיבית, מערערת את הזהות התורנית של הילדים. דור שני תמיד סובל ממשבר זהות, זו תופעה סוציולוגית מוכרת, ובגיל ההתבגרות הצורך בזהות יציבה מאד חזק, מה שמוביל למסלול התנגשות בלתי נמנע.

ד. יש אומרים שהכל בגלל ריכוז נמוך של חוויות חיוביות. בבתים של בעלי תשובה לא מוכנים לפעמים בכלל לומר את המילה 'כיף', שנתפסת כסותרת ומנוגדת לחיי תורה, ולכן נלחמים בה כמו שריד רע מהחילוניוּת. נסו לדמיין בית שאין בו יציאה לחתונות עם הילדים לעולם, שולחן שבת נראה חסר זרימה וחיות, חנוכה, פורים, פסח, הכל לבד ובאווירה כבדה ולחוצה, מבוסס על הרבה הבנות מוטעות מסיפורי צדיקים מדורות קודמים, והרבה לחץ.

ה. בעלי התשובה פחות סומכים על ניסיון חייהם, על האינטואיציות הבריאוֹת שרכשו במהלך חייהם, ומרוב לחץ לחזק את הזהות החרדית החדשה, הם אינם נותנים מקום לגישושים ולבירורים הטבעיים שעושים ילדיהם, ונלחצים מהם באופן שמייצר משברים וייאוש.

ו. כיוון שבעלי התשובה, לוקחים את עבודת ה' ברצינות, הם מוכנים למסור נפש, כפשוטו, שילדיהם יהיו הכי צדיקים שרק אפשר. מוכנים לעבור דירה, להפוך את העולם כדי להיכנס למוסדות לימוד הכי סגורים והכי תובעניים, לסגל הנהגות שלא ממש מתאימות להם, ורק כדי להגדיל את הסיכוי שהילד יהיה הכי צדיק ושמור שרק אפשר, בלי קשר למציאות חייו האמיתית וליעדים שיש סיכוי שהוא באמת יוכל לעמוד בהם. הפערים האלו גובים מחירים מהילדים, שחווים הרבה תסכול וייאוש מכך שהם לא עומדים בציפיות הבלתי אפשריות של הוריהם.

תחושת חוסר השייכות היא אחת הסיבות הבולטות לנשירה, כיצד ניתן לגשר על כך?

בית חם ואוהב, מקבל ורגוע, נותן חוסן שיוכל לסייע לילדים גם אתגרי החיים. אין חיסון של מאה אחוז, ולא הכל בידינו, אבל ככל שהבית יהיה חם ומקבל, ונעשה השתדלות נכונה ליצור חוויות חיוביות, כך יהיה לילדים יותר כח פנימי להתמודד עם אתגרי החיים ולצלוח את משברי הזהות של גיל ההתבגרות.

בעלי תשובה בהווה, להיכן מומלץ לשלוח את הילדים ללמוד?

ישנם מוסדות רבים שיודעים לצטט את הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כ"ב ו'), אבל יש גם מוסדות שיודעים למצוא דרכים אמיתיות ליישם את הפסוק, ולהצית אש של התלהבות וחיבור אישי אצל כל תלמיד. במקום לחנוק ולדכא סקרנות טבעית ומוטיבציה, מצליחים לייצר סביבה מעודדת ומטפחת אמון, ומאפשרת אוטונומיה, מכבדת החלטות, ובמקביל – דואגים לתת חיזוק גם לחלשים יותר, דרך הרבה אנשי צוות, דרך יחס אישי וחם.

יש מעלה גדולה במציאת מסגרת מתאימה שתדע להכיל את התלמיד. גם אם לא מוצאים כזו מסגרת, אפשר למצוא פתרונות. יש מסגרות פחות לוחצות, שמצליחות ליזום ימי גיבוש, ערבי שירה משותפים, או פעילויות אחרות, שכן יש נערים שחייבים את זה.

כל נער הוא עולם בפני עצמו, והחכמה לזהות ולמצוא מסגרת מתאימה מתוך המגוון הקיים. בישיבות הרגילות, המצב הוא שאתה יכול ללמוד כל מה שאתה רוצה ובלבד שזה גמרא, ואם הנער לא מתחבר ללימוד עיוני שִׂכְלי הוא משתעמם וסופג פגיעות לדימוי שלו, ולכן במקרים כאלה, חבל לגרום לו 'לרעות עד שיסתאב', ואז כשינשור, יתחילו לטפל בו.

אי אפשר להתעלם מכך, שהמוסדות האוהבים והמכילים יותר, מושכים גם ילדים שלפעמים באים מבתים יותר פתוחים, ויש חשש אמיתי שנוער בעל מושגים ישפיע לרעה על הילדים שלנו. זה חשש מובן, וצריך לתת על זה את הדעת, לבדוק ולנסות להתאים. יש היום מגוון רב של מוסדות אלטרנטיביים, ויש ביניהם שוני גדול, וצריך לבדוק ולהתאים את המוסד – לנפש הנער.

אצל הבנים, יש מורכבות נוספת, שהמוסדות הרגילים, התורניים, מאפשרים לכל נער ללמוד כל מה שליבו חפץ – ובתנאי שמדובר בלימודי גמרא. יום שלם, של לימודים שכליים מאתגרים.
אין הקבצות, אין לימודים שנותנים מקום לחלקי נפש אחרים. לא נערער ולא נזלזל במערכת, שמצליחה להוציא צדיקים בני תורה ולמדנים. אבל היא מזכירה פס יצור של מצות, ויש בצד פח של כפולות ונפולות, שלא נכנסו ב'שטנץ'. יש נשמות שזקוקות ליותר גיוון, יותר מענה רגשי. יש נשמות שצריכות להבין את הרלוונטיות של הטקסטים לחיים האמיתיים, וצריך להסביר ולבאר להן את זה, לתת דגש להבנת התכלית שבלימוד, ואת היותו החיבור לדבר גדול ועצום, כדי לטפח ולעודד הזדהות, רצון ובחירה שלהם. יש נשמות שפשוט אינן עומדות בעומס של יום שלם של לימודים. את זה צריך לזהות בזמן ולשדך מוסד שייתן מענים בזמן.

הצטרפו ועקבו אחר

תגובה אחת

  1. נקודה למחשבה
    יש הבדל בין אלו החוזרים בתשובה מהיותם שייכים לציבור החילוני לציבור "החרדי" ודת החרדית, לבין אלו שמתחילים לשמור תורה ומצוות. שבכת הראשונה בדרך כלל מקצינים יותר ומחליפים במהירות דפוסי הנהגה של ציבור החרדי, שנוהגים כן כמה וכמה דורות ע"פ מסורת אבותיהם, ולא תמיד זה מתאים למתחילים שקופצים על העגלה המלאה במהירות, מבלי לתת זמן לעכל להם ומשפחותיהם. וכבר רמזו הצדיקים על זה הפסוק ולא תעלו במעלות על מזבחי, שאסור לרוץ במהירות אלא להתקדם שלב אחר שלב. אבל אלו שלא חיפשו להחליף את הזהות המגזרית שלהם, אלא קירוב להשי"ת בתורה ומצוות הצליחו הרבה יותר באיטיות ובשום שכל להפוך בהמשך הזמן להיות נמנים בין שומרי תורה ומצוות ולהשתלב במה שמתאים להם מבלי ללכת לקצוות קיצוניות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עדכני
פופולרי
ויראלי
מטבע
שער יציג
שינוי
עדכון אחרון:
לא משנה כמה המצב טוב או רע, תמיד הוא בסוף משתנה

התקינו את האפליקציה החדשה שלנו!
ותישארו מעודכנים