הנה ימים באים, ימי טהרת הלבבות, וההכנה לימים הגדולים, ימי ג הפסח, גאולת נפשינו, ופדיונה! לא תמיד, זוכה אדם לשמוע את שכנו או חברותתו, ברגע של השתפכות הנפש, זה קורה לעיתים רחוקות, ורק כאשר הגיעו מים עד נפש. זה קרה בימים אלו סמוך ונראה לחג הפסח.
הפעם, מסתבר, היה אחד שכזה, אצלו הגיעו המים עד נפש, מים תרתי משמע.
בבוקרו של יום, הוא החל להשתפך, לספר: "בכר מראש השנה לאילנות, הבטחתי לבני ביתי שהשנה הכל יהיה בסדר, נתארגן לפסח מוקדם, ובשעה שכולם יקרצפו ימרטו ישפשפו, וזילו מים יטיפו תרסיסי נקיון, ינערו את האבק ויצחצחו את שלבי התריס האחרונים, אנחנו נהא רגועים!
משום מה, משום מה? התיחסו כולם לדברים ברצינות, ואני שאנן ובטוח הסתובבתי גאה ומאושר על כך שאו טו טו, כולם יראו ישמעו ויבינו, איזו תוכנית גאונית ומוצלחת רקמנו לקראת ימי חודש ניסן אביביים.
רק דא עקא שחלומות לא מסירים את החמץ, ודמיונות אינם מנפנפים את האבק, וכך יום רדף יום והאחר משנהו, ההבטחות על הנופש עודן תלויות באוויר, ושום בגד עדין לא נוער"
והוא ממשיך: "לא בהכל אני אשם, אך גופא דעובדא הכי הוה, וכעת עם פרוץ ראש חודש שניסן, מצאתי עצמינו בפני שוקת שבורה, ועבודה של כל החורף, חורף נטול עוזרות בית שנמלטו ממשטרת ההגירה.
אז ככה שהתוכנית הייתה גאונית, רק שכעת הגיע הזמן ליישם את החלק הראשון שלה והוא הכנת הבית וניקויו לחג הפסח לשביעות רצונה של עקרת הבית שתחיה ה' יאירך ימיה ושנותיה בטוב ובנעימים, אמן!!!
וכך מצאתי עצמי, מתנער מהחלום, בתוך סמרטוטי רצפה ומטליות, מגבות מגבים מברשות ומטאטאים דליים וחומרים מחומרים שונים, לומד על בשרי את איכותם של החומרים וההבדל שבין פנטסטיק לאקונומיקה, ושבין סקוטש ברייט ירוק ללבן (ומשום מה התעקש הידיד הנ"ל לבאר כי הלבן רך יותר).
"גיליתי", מספר השכן הנ"ל, "גיליתי מה הם איכויותיו של ספוג הפלא הלבן, והבנתי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, מדוע באמת אסור אבל ממש אסור לערבב את האקונומיקה עם חומרי הניקוי האחרים, התוצאות מנסיוני היו כמעט עגומות, ובכל מצב ממש לא מרנינות.
גיליתי את האוצרות ששמרתי מהשנה שעברה, דברים מופלאים שעין לא שזפתם במשך השנה, מלבד אולי של נמלה טועה שנמלטה מההפגזה הכימית ששמה ריסוס, מסמכים ניירות זכרונות ומה לא, שמונחים במשך כל השנה בארון ועולים אל פני השטח בשעת הנוסטלגיה הגדולה של ערב פסח.
אבק, אבק זה לא חמץ אומרים החוכמולוגים, אבל הגיע זמנו, כמו גם ביסקויט הפתי בר, שנמצא שלם בתוככי כרעי מיטת הילדים, יחד עם עוד שאריות משחקים ואין ספור חפצים, שאף חכמי הנסתר אינם יודעים כיצד הם הגיעו לשם, כיצד הם הגיעו בכלל לבית שלי.
כל המשפטים המחוכמים הפכו לפתע מציאותיים ומאיימים, שמעתם על "מצאת החמה עד צאת הנשמה"? אם לא היו ממציאים את זה, הייתי מחדש את הרעיון, ומה עם "עבדים היינו", בטח היינו ועדין, מקרצפים מגרדים שוטפים, מטאטאים, מחפשים מטפסים מבריקים מנערים\ ועוד מ"מים למיניהם"
כאן היה המונולוג ממשיך, אלמלא צלצול הכשר שקרא לו, להביא דחוף עוד כמה גלונים, ולהתחיל, למען השם, לעבוד.
—
באין ספור מקומות, הדגישו חז"ל ואחריהם מלמדי המוסר, את החובה שבשמירת ישוב הדעת, והחשיבה הברורה.
בבואם להגדיר את דרכו של יצר הרע, מספרים חז"ל "א"ר תנחום בר מריון: אית כלבין ברומי דידעין למשתדלא, אזיל ויתיב קמי פלטירא ועביד גרמיה מתנמנם ומרי פלטירא מתנמנם והוא שמוט עיגולא אארעא עד דהוויא מצמית לון, הוא משתכר עיגולא ומהלך ביה
ובתרגום דבריהם: יש כלבים ברומא שיודעים לפתות, הולך כלב ויושב לפני חנות ועושה עצמו מתנמנם ובעל החנות מתנמנם ושומט כיכר לחם ארצה ועד שהוא אוסף אותה, משתכר הכלב כיכר ובורח איתה
ועוד אמרו שם א"ר אבא: היצר הזה דומה ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים, לכל מי שעבר היה אומר:תן מה שעליך. עבר פקח אחד וראה שאין בו תוחלת (אינו מסוגל) לגזול לו כלום, התחיל מכתתו. כך כמה דורות איבד יצר הרע: דור אנוש ודור הפלגה ודור המבול, כיון שעמד אברהם אבינו וראה שאין בו תוחלת, התחיל מכתתו, שנאמר "וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף".
מרן הגר"ח שמולאביץ, הדגיש בדברי חז"ל אלו, את דרכו של היצר, לאיים, לבלבל , לטשטש, להסית אותו מהעיקר. ואו אז יצא ושכרו בידו.
הבלבול, כמו גם הלחץ, מטבעו, משמש את כוחות היצר, כשלחוצים, כשמתוחים, כשעושים בחופזה, הכל מיטשטש, ומכאן הרווח הגדול, של היצר. הוא, הצליח לרסק את הפנימיות.
מענין לציין, כי דווקא בחג הנתפס בתודעה כלחוץ ביותר, דוקא בו מתארים חז"ל, את ימי הפסח בבית המקדש, בזמן בו עלו מליונים לרגל, כזמן בו לא הרגישו את הדוחק. ורק, פעם אחת, במקרה כה נדיר, שעל שמו נקרא המאורע, היה לחץ שהורגש.
"תנו רבנן מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין"
ומסובר, יש להדגיש, בתקופה בה שהו מליונים רבים בירושלים דאז, וכך העידו חז"ל: "תנו רבנן פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל אמר ליה לכהן גדול תן עיניך בפסחים נטל כוליא מכל אחד ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות כפלים כיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם!" או בחשבון פשוט 12 מליון בני אדם!"
וגם מאז הכל היה בלי לחץ וברגיעה! מדהים!
—
ניתן, ואפשר לעשות, לנקות להשתתף לתת כתף. ויחד עם זאת לא לאבד את השלוה, את ישוב הדעת, לא לתת ליצר הרע להפוך את ימי ההכנה הרוחנית הנפלאים, לימים שמתחילים בפנטסטיק ומסתימים בספוג לבן, אלה, חשובים ככל שיהיו, ישארו כאמצעי, למטרה הגדולה, ולא חלילה כמטרה בפני עצמה.
