המבנה הנפשי שלנו זקוק לתקווה. תקווה היא כמו מים לדג. אם יש לנו תקווה, יש לנו אהבה לעצמנו ולאחרים. למעשה, תקווה היא הדלק המנטלי שמשאיר אותנו שפויות. בלעדיה כל המערך הנפשי נעצר, עלול לגווע מחוסר הזנה. הרי העבר, נגמר. ההווה קיים, אך אם לא נאמין שיש עתיד – מה נותר לנו לעשות?
כאשר אנחנו מאמינות בעתיד טוב יותר, יש לנו מספיק סבלנות ואפשרות להבין איך להתמודד עם ההווה. כי אם לא נקווה, איזו סיבה יש לנו לפעול למען עתיד משופר יותר? ואז אנחנו לא מפעילות כלים, לא פועלות ובאמת אין עתיד משופר, כי לא פעלנו.
ההפך של אושר הוא חוסר תקווה. החוסר הזה עלול להיות שרש כל החרדות. המחלות הנפשיות, הדיכאון, מקור המצוקות וסיבת כל ההתמכרויות, הן בגלל חוסר אמונה בעתיד. חרדה כרונית היא משבר של תקווה.
עכשיו תגידו, הרי דאגה היא דבר לגיטימי. אנחנו בני אדם ודברים שונים מדאיגים אותנו. אז מה עושים? כמובן שיש הרבה שיטות של טיפול ועזרה, אם חלילה המצב הגיע למשהו קשה וכרוני. אבל אני מדברת על דאגה שתופסת אותנו ביום יום ומשפיעה עלינו, אותה יש צורך לעצור בזמן. לתפוס אותה כשהיא עוד "צעירה". ישנה סגולה שמובאת גם כמקור בקבלה וגם בשם 'נפש החיים'. סגולת ה"אין עוד מלבדו". במילים הללו אנחנו בעצם אומרות לה', שרק לו יש את הכח לעשות הכל ואם אנחנו מאמינות שהוא יכול לעשות הכל וזה בידיו, אין לנו סיבה לדאגה. אמירת הסגולה הזו עושה פלאים ומרגיעה מאוד במיוחד בתקופות של מצוקה ולחצים.
עולה לכן דאגה? עולה לכן מחשבה רעה? מיד תגידו: אני מאמינה שהכל יהיה בסדר. אין עוד מלבדו. זו תודעה שאנשים לא מספיק מפתחים. זה שריר שלא מאמנים אותו לפעול. אם נתרגל ברמת היום יום להגיד את הדבר הזה, לשנן משפטים של חיוביות ואמונה, יש לנו יותר קל ברגעים של משבר. ברגע שדואגים לפתח את התודעה של אין עוד מלבדו, אנחנו יכולות להמשיך לתפקד במצבים שונים, מבלי שהם ישתקו אותנו.
חוסר פיתוח כלי האמונה, הוא זה שמייצר אצלנו אובססיות, מחשבות שווא, כפייתיות. המערכת השלילית שלנו תנסה לפעול במטרה לייצר תקווה, אך מכיוון שהיא מערכת שלילית, היא יודעת לייצר רק דברים לא טובים וכך אנשים עלולים לפתח נטיות שליליות, כביכול כדי לייצר תקווה.
אם אתן מביטות על עצמכן, על הסביבה שלכן ולא רואות שיהיה לכם עתיד טוב יותר, עליכן לפתח מיזם של תקווה. תקווה היא דבר גדול שייקח אותך למקום גדול. בלעדיה, אין שום המשכיות.
