הרבה זוגות עיניים היו נשואות לשם בסוף השבוע האחרון, ולא בגלל שהיא כזו מסקרנת, כמו שהיא מהווה גורם סיכון אזורי. מי שצפה במתרחש בגבולותיה היה בטוח שהנה אנו חוזרים לאחור כמה עשרות שנים אל אותה מלחמת אזרחים שהרסה אותה מבפנים.
לבנון. מילה אחת, מדינה אחת, שחצויה מבפנים, כאשר רמת הכאוס בה הוא עצום. היא מחולקת לשבטים, למשפחות וחמולות, לנוצרים ומוסלמים, וכל זה עוד לפני שדיברנו על המחלוקת עם ישראל בדבר הגבול הימי יחד עם משאבי הנפט, חיזבאללה שיושב על הגבול מחומש על ידי איראן ונלחם בישראל את מלחמתה, ומעורבות שכנותיה יחד עם המעצמות באינטרסים שלהם בתוך המדינה.
היסטוריה של כיבוש
לבנון ההיסטורית נחשבה בתקופת כיבוש הארץ כחבל הצפוני של ארץ כנען, די אם נזכיר את אותם ארזי הלבנון שסופקו לבנית בית המקדש שסיפק חירם.
מאז ימי האימפריה האשורית במאה השמינית לפני הספירה הייתה לבנון בעצם נתונה בידי כובשים שונים. זה החל אומנם עם מלכי אשור אך אחריהם הגיעו מלכי מצרים, מלכי בבל, מלכי פרס, היוונים ואחריהם קיסרי רומא, הכובשים הערבים לבית אומיה ולבית עבאס והצלבנים בימי מסעי הצלב ואחריהם הממלוכים.
בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור והעניקו את השליטה באזור הרי השוף והסביבה לאמיר פח'ר אל דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. באותה תקופה הונהגה מערכת מיוחדת שלא התבססה כמקובל על כפיפות לאדון השליט, אלא על חכירה. כמו שהונהג במדינות האירופיות, גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על שתוארו "אמיר ההר". אדמת הר-הלבנון חולקה ל-24 אזורים, כאשר בראש כל אזור עמד שליט, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר שבתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון.
טבח שהתרחש בשנת 1711 כנגד הדרוזים גרם למיעוטם בקרב האוכלוסייה, ובמקביל להגירה לתוך לבנון של נוצרים מארונים, בשנות השלטון המצרי בלבנון, ביטלו האחרונים את האפליה שהייתה כנגד המארונים, אך העלו במקביל את רוגזם של העדה הדרוזית במדינה. אך המהפך הושלם. הדרוזים שהיו פעם רוב במדינה, כבר לא שלטו ללא עוררין, והמארונים שהפכו לרוב שלטו בה. בכדי להפיג את המתיחות הבין-עדתית ניסח הנסיך מטרניך האוסטרי בשנת 1843 הסדר ייחודי, שני שליטים, אחד מארוני ואחד דרוזי. כמעט כמו ראש הממשלה החליפי המוכר לנו כיום.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נחתם בשנת 1920 הסכם שבמסגרתו הוקמה מדינת "לבנון הגדולה", בשליטה ישירה של צרפת. בכך למחוז הר-הלבנון נוספו אזורים נוספים כגון דרום לבנון, בקעת הלבנון, אזור החוף עם ביירות וצפון לבנון. על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה באותה העת, בראש המדינה עמד נשיא, והיא הושתתה על שני בתי פרלמנט: הבית העליון – שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו – בית הנבחרים. מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית. מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון – ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים והדרוזים 5:6, עובדה שעוררה חוסר-יציבות.
בבחירות שהיו במדינה בשנת 1943 זכו ברוב מוחץ נציגים שתמכו עצמאותה של לבנון, ועד מהרה הודיעו על כוונתם לתקן את החוקה כך שיוסרו כל החוקים הקושרים את המדינה אל פורסת החסות, צרפת.
כמעט במקביל, התקבלה במדינה אמנה נוספת בין המוסלמים לנוצרים, ובה הוחלט כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" בעצם כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת ועל זיקתם אליה, ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים, ואכן לבנון הצטרפה לליגה הערבית בשנת 1945. עוד הנציחה האמנה את אותה החלוקה בין העדות בבתי הפרלמנט, וכתוצאה ישירה מכך את המשך האפליה בקרב התפקידים בממשלת לבנון.
כל דאלים גבר
מלחמת האזרחים (השנייה) בלבנון פרצה ב-13 באפריל 1975 וכמו קודמתה כהמשך ישיר לסכסוכי דת ומעמדות קודמים בלבנון, כאשר נמשכה לסירוגין בין הפסקת אש אחת למשנתה, עד לסיומה ב- 13 באוקטובר 1990, עם כיבוש מזרח ביירות על ידי צבא סוריה.
אחד מבין הגורמים הישירים לפרוץ מלחמת האזרחים הוא בעצם התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון, כאשר בשנת 1975, בשיאם, הגיעו לידי התנגשות חמושה עם מיליציות נוצריות.
הלוחמים העיקריים היו מחד גורמים שרצו בהישארותם של המארונים בשלטון והיו מעוניינים לשמר את מעמדם הגבוה, ומאידך, כאלו שרצו לשנות זאת. כולם התערבו. החל מסוריה ששינתה את תמיכתה כמה פעמים במהלך הלחימה, המיליציה של אמ"ל, אש"ף, וברית המועצות יחד עם לוב ועיראק שסיפקה נשק בהתאם לאינטרסים להחליש את האינטרסים האמריקאים בלבנון.
לאחר פלישת צה"ל ללבנון במבצע ליטני הוקם למעשה יוניפי"ל על ידי האו"ם וזאת במטרה לשמור על הסדר באזור דרום לבנון. ב-1982 פתחה ישראל במלחמת שלום הגליל ובמקביל סייעה למעשה למחנה השמרני, שוב, מתוך שיקולים ביטחוניים שלה, שבאותה התקופה אוגד תחת הכוחות הלבנוניים. נסיגת ישראל לרצועת הביטחון ב-1985 הותירה למעשה את המחנה השמרני בעמדת נחיתות, ולוחמיו ספגו מספר תבוסות.
במקביל עקב העובדה שסוריה כל הזמן המשיכה את ההשתלטות על כל לבנון, למעט דרום לבנון, הדבר הוביל לעימותים מתמשכים בין צבא סוריה והמליציות התומכות בו לבין המליציות הנוצריות, דבר שגם לא הוסיף לשקט במדינה השסועה בלאו הכי.
ואם היה חסר עוד משהו בקדירה הרותחת, באה ההתנקשות בראש הממשלה ראשיד כראמה, שלאחריה מינה הנשיא המארוני אמין ג'ומייל לתפקיד ראש הממשלה, מארוני נוסף – מישל עון מפקד צבא לבנון. המוסלמים שהתנגדו כמובן למינוי משום שתפקיד ראש הממשלה שמור למוסלמי סוני על פי האמנה הלאומית, לא היו מוכנים לקבל זאת, ובתגובה מונה סלים אל-חוס הסוני לראש הממשלה, כך שלמעשה לבנון, התחלקה בפועל בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה.
אחת היוזמות שהביאו בעצם לסיומה של אותה מלחמת אזרחים עקובה מדם היא הסכם טאיף שנחתם באוקטובר 1989. בינואר באותה השנה, ועדה שהוקמה על ידי הליגה הערבית, בראשות כווית, שכללה גם את סעודיה, אלג'יריה ומרוקו, החלה לגבש פתרונות לעימות. במסגרת הניסיונות להגיע להסכמה ופתרון, נפגשו מספר חברי פלמנט לבנונים בטאיף, סעודיה, בה הם הגיעו ל"הסכם הפיוס". ההסכם, שנחתם הודות להיחלשותו של המחנה הנוצרי, העניק לסוריה השפעה רבה בענייניה של לבנון. עם חזרתם של חברי הפרלמנט ללבנון, הוא אושר על ידי הפרלמנט ב-4 בנובמבר, ורנה מעווד נבחר לנשיא על ידי המחוקקים ביום למחרת. המנהיג הצבאי במזרח ביירות, מישל עאון, גינה את הסכם טאיף, וסירב להכיר במעווד כראש הממשלה.
נזקי המלחמה הוערכו על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ-25 מיליארד דולר, בלחימה נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים.
ויהי אחרי המלחמה
לבנון שאחרי מלחמת האזרחים הינה פצועה, שסועה, ומדממת. אין בית משפחה או שבט שלא טעם את נחת זרועה של אותה המלחמה. ודווקא בעקבות כך חולקה לבנון לשלושה חלקים בלתי שווים בעליל. צפון ומרכז לבנון היו נתונים לשליטת ממשלת בובות שנשלטה על ידי סוריה, רצועת הביטחון בדרום נשלטה על ידי ישראל בסיוע צד"ל. בין שני החלקים הקודמים הפרידה רצועה דקה יחסית של שטח שרובו בשליטת החיזבאללה ומיעוטו בשליטת צד"ל.
במהלך השנים אלו שלאחר המלחמה, התאוששה לבנון לאיטה, בעיקר בהובלת רפיק אל-חרירי, שמונה בהמשך לראש ממשלת לבנון. אך במקביל, אולי העימותים הפנימיים פסקו, אך הגורם העיקרי שהפריע במהלך תקופה זו להתאוששות הכלכלית היו העימותים החוזרים ונשנים בין ישראל לחיזבאללה, שהתפרצו באופן חמור ב־1993 בעת מבצע דין וחשבון, וב־1996 במבצע ענבי זעם. בעוד שבשנים הראשונות הייתה הסכמה כלל לבנונית על החיוניות של נוכחות הכוחות הסוריים שנחשבו ככאלו המסייעים למדינה בהתאוששותה, הרי מצב זה הלך והשתנה, והואץ עוד יותר לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב-2000, שלאחריה אנשי כוח יוניפי"ל שבו לאזור.
הלחצים לעזיבת הסורים גרמו לבסוף לקבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם ב-2004, שקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון, וקיבלה משנה תוקף במשבר לאחר רצח רפיק אל-חרירי שיוחס לסוריה. ההפגנות ההמוניות שפרצו בלבנון, שכונו "מהפכת הארזים", לצד פגיעות בפועלים סורים הכריחו את סוריה לפנות את כל כוחותיה הרשמיים עד לאמצע שנת 2005. אולם מי שחשב שבזה יבוא השלום על מדינת הארזים אינו אלא טועה.
למרות נסיגתה של סוריה מהמדינה, המשיך ארגון חיזבאללה להיות השליט בדרום המדינה, דבר שהמשיך לעורר התנגשויות חוזרות ונשנות עם ישראל ולבסוף הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006. יש הטוענים גם בקרב ישראל כי המלחמה הביאה להרס רב ברובע הדאחייה שבשליטת חיזבאללה, והרס התשתיות הרב שבמקום בפרט בימים שהמדינה עוד לא התאוששה לחלוטין ממלחמת האזרחים מורגש עד לעצם היום הזה במונחים כלכליים. הדבר גרם ללחץ לבנוני פנימי נגד חיזבאללה, שהואשם על ידי הכוחות האנטי-סוריים באחריות להרס שגרמה הלחימה, ובמעורבות ברצח חרירי.
ואם בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים שימשה סוריה כגורם המסייע ליציבות הפוליטית בלבנון, הרי שמצב זה השתנה לאחר מלחמת לבנון השניה, ובאופן חד עוד יותר עם פרוץ האביב הערבי, שהוביל למלחמת אזרחים בסוריה ושינה את שיווי המשקל של סוריה בפוליטיקה האזורית.
אולם למרות כל זה ישנו פן אחד שבהחלט ראוי לציון שבו דווקא הצליחה לבנון, והוא בפן הביטחוני אל מול מלחמת האזרחים בסוריה – לבנון הצליחה למנוע ממלחמת האזרחים בסוריה לפלוש לשטחה באופן ישיר – אולם בעקיפין גרמה לעצמה לכאב ראש לא פחות ויש הטוענים אפילו יותר ממה שהיה לה בעבר. עקב הפסקת מעורבותה של סוריה בפוליטיקה הלבנונית האיצו שני תהליכים משמעותיים בלבנון – האחד הוא התחזקותו של ארגון חיזבאללה, בתמיכת איראן, והתחזקות השפעתו על השלטון, והשני הוא חוסר יציבות פוליטי שהוביל לחוסר יציבות כלכלית שהלך והתדרדר.
בכתבה הבאה בסדרה: האם החיזבאללה יוביל למלחמת אזרחים בלבנון?
