הגל השני כבר ממש נכנס בדלת, בקול המיה (לא) חרישית במיוחד. לא שלא ציפינו לבואו. מיום בו שבו החלו לסור המגבלות בזו אחר זו, בקצב שלא מבייש את הסתערות ההמונים על הביצים המעטות בערב פסח, ידענו שהוא יבוא.
והוא אכן בא. גל גדול ומאיים שמעיב בצל קודר במיוחד על כל העתיד הנראה באופק.
אנו נמצאים כעת בימי בין המצרים, בזמן שבו צרו על ירושלים וגם הסגר הפרטי שלנו נראה קרוב מתמיד.
למדנו לחיות במציאות בה שום דבר לא ברור, חתונה? בר מצווה? לא שולחים הזמנות עד לרגע האחרון. בין הזמנים? שום דבר לא סגור. הולכים בין הטיפות, מנסים להמשיך את השגרה כרגיל, עם יד על הדופק ולב פועם בחרדה תמידית.
אם היו מספרים לנו לפני שנה שכך עתידים להיראות חיינו בעתיד, ודאי היינו מגחכים וממשיכים בשלווה בשגרת חיינו. שנת 2020, השנה שמסמלת את הקדמה והנאורות יותר מכל, לא הייתה אמורה להיות שנה של אנשים סגורים בבתים, שנה של אירועים קטנים ומצומצמים, שנה שהיא חסרת מסיבות ובילויים, שנה בלי טיסות וחופשות, שנה שבה אנו חרדים על היקרים לנו יותר מכל, בלי היכולת להיות לידם ולעזור להם בזמן שצריך.
כדור הארץ בהחלט לא היה מוכן לתופעה הזו. התכוננו להכל. החל מאיומים אטומיים ועד למכוניות ללא נהג, רק לא לחיידק מיקרוסקופי זעיר מייד אין צ'יינה.
טובי המוחות שעמלו בשנים האחרונות על חידושים טכנולוגיים שעתידים להיות תחליפים לאנושות לא חלמו על הרגע, שלא מלחמת סייבר עקובה מדם תפרוץ כאן אלא מלחמה בדבר קטן, בלתי נראה ולא ידוע.
דעות רבות יש בקשר למה שמכונה המגפה העולמית. חלקם מיישרים קו עם המדיניות הכללית, חלקם פחות. אך את מה שקורה מסביב אי אפשר להכחיש.
תופעה חדשה שנוצרה היא הפחד להיכנס לבידוד. אנשים לא רוצים לבזבז שבועיים או פחות מחייהם כשהם מסוגרים בביתם מבלי יכולת לצאת. לפיכך הם נוקטים בכל אמצעי הזהירות על מנת לא להתחייב בבידוד. כמובן חוץ מההשתדלות הרגילה של עטית מסכה, שמירת מרחק וכד' עם חידוש איכוני הטלפונים של השב"כ, אנשים פשוט מתחילים לצאת מהבתים ללא פלאפונים.
אם הם נוהגים כראוי או לא. זאת שאלה בפני עצמה, אך משהו אחר קורה כאן. אמנם חיסון למגפת הקורונה טרם נראה באופק, אך נראה שמגפה אחרת קשה לא פחות מתחילה לפחות מממדיה. מגפת ההתמכרות.
מגפת השנים האחרונות. מגפה קשה שרובם המוחלט של האוכלוסייה נשאים שלה. מגפה שקורבנות רבים היא גובה, מגפה שגורמת לבידוד של אנשים אחד מהשני, מגפה שבה המכשירים הסלולריים שלנו הפכו להיות כמו חמצן במכונת הנשמה. כמובן יש תסמינים רבים ומשונים ומשום מה האנושות אינה נזעקת כלל להתגונן בפניה.
באה הקורונה עם כל נלוותיה ואנשים מצליחים לצאת מהבית ללא מכשיר ההנשמה. פתאום הם מתחילים לנשום בכוחות עצמם. אנשים מתנתקים מקבוצות הוואטסאפ, מצפיה בתמונות וירטואליות זה של זה ולפתע נפגשים פנים מול פנים.
בסגר הראשון בשעתו, הקורונה לימדה אותנו שאין תחליף לאנושיות. לראות את סבא וסבתא בזום זה לא כמו ללכת לבקר. לראות את שולחן ליל הסדר של ההורים בתמונה זה לא כמו להיות נוכח. כשהכל סוגר עלינו ואנחנו נשארים רק אנחנו, בלי אף אחד מסביב, אנחנו קולטים כמה המכשיר שלנו אינו אלא אשליה. נקווה שנזכור את זה גם בזמנים טובים יותר.
