"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת של המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם…"
האלשיך הקדוש בפרושו על הפסוק מושל משל יפה: משל למלך רם, שברשותו כרם נחמד והעמיד בו אריס לעבדו ולשמרו, וכאשר ראה האריס שביכרה גפן ראשונה הביאה אל פני אדונו ואמר הנה נועם פרי זה שלך הוא ואיך יערב לבי לאכול ממנו? ובראות המלך כי מופלג האריס בדרך-ארץ, השאיר הפרי בידו ועוד מוסיף לו כהנה וכהנה, חיטה ושעורה, גפן ותאנה וכו'…כי אדון הכל הוא וכאשר מביאים אליו יתן לו הכל במתנה.
מוסיף האלשיך הקדוש "וזהו טעמא רבה למצוות בכורים שכל מה שמצוי בידינו מקניני העולם הכל מאת ה' בא לנו".
והנה במשנה (מסכת בכורים פרק ג') נאמר "העשירים מביאים מבכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים נותנים לכהנים".
וידוע שקלתות כסף וזהב של העשירים היו קנויים, והיו מוסרים הביכורים ונוטלים סליהם בחזרה, כי להידור מצווה עטרו בכוריהם בקלתות כסף וזהב. אבל העניים שאין ביכולתם להביא בכוריהם בסלי זהב היו עושים במו ידיהם סלי נצרים מיוחדים לבכורים והיו נעשים בכֹח אהבתם הפנימית לה' יתברך, והיה חוט של חסד נמשך במעשה ידיהם שאין בו אמנם יופי חיצוני השובה את הלב, אולם נראו סמני אהבתם הפנימית בעמל גופם. ולכן היו נותנים לכהנים את הסלים יחד עם הבכורים.
בזה היה כֹח אהבתם לה' עומד במקום היופי החיצוני וחדלה האפשרות שיהיו נכלמים בפני עשירי העם ויחדיו העניים והעשירים בטאו את היסוד הנאמר לעיל – כי כל מה שבידינו מידך הגדולה בא עדינו.
