"זה כבר חשש פיקוח נפש", כאבה הרבנית בלב שותת דם, "כל ספר שנכנס הביתה יכול עוד להרוג מישהו פה"…
לא שחלילה הייתה צרה עינה של הרבנית צביה אויערבך בספרים. אלא שהרעב נגס בביתם ברעבתנות שאינה יודעת שובעה. יהודי ירושלים רעבו ללחם פשוטו כמשמעו, ואילו בעלה שליט"א לא מפסיק לקנות ספרים. זה עתה רכש ספר נוסף במחיר לחם לפי הטף…
בעלה, הגה"צ רבי חיים לייב אויערבך (יום פטירתו כח באלול), שהתפרסם בירושלים של מעלה בעיקר כיהודי פיקח וחכם, הסתיר את צדקותו וגדולתו בתורה תחת מעטה של יהודי ירא שמים ומוכשר גדול, את חכמתו ראו כולם והיא שהאפילה והצניעה מעין רבים את גדולתו בתורה.
דבר אחד לא הצליח רבי חיים לייב להסתיר מהבריות: את תשוקתו העזה לספרים.
"סוס ללא מושכות", ריצד זיק פיקחי בעיניו של רבי חיים לייב כשדיבר בלהט על ספריו, "לא ימשוך את העגלה לעולם". ואז סיים את המשל הקצר: "הספרים – הם המושכות של עגלת היהדות שלי"…
הימים היו ימי חרפת רעב. בין שתי מלחמות העולם. הכלכלה התמוטטה, אנשים מכרו כמעט כל מה שיכלו כדי להביא אוכל הביתה. אחרי שנמכרו התכשיטים וחפצי הערך, החלו יהודים למכור ספרים במשקל כדי לקבל תמורתם מעט פרוטות בהן ניתן להתכלכל.
אולם בימים טרופים שהפרוטה אזלה מן הכיס וכולם מוכרים חפצי ערך – האם יש ביקוש לספרים?! מי יקנה אותם???
רבי חיים לייב אויערבך!
ראש ישיבת 'שער השמים' לא שבע מאלפי הספרים שנדחסו בביתו הדל. באהבתו אותם ידע לא רק את תוכנו של כל ספר שקנה, אלא אף בחשכה מוחלטת ידע למצוא בכל רגע נתון את הספר שהוא צריך.
כעת, חמק רבי חיים לייב בהיחבא כגנב לביתו שלו. תחת בגדיו מוסלק ספר שרכש, בניסיון להסתירו מעיניה של הרבנית. שלא תכאב.
והיא כאבה.
"העיניים של שלמה זלמנק'ע (לימים פוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך) יוצאות מחוריהן מרוב רעב", התאוננה הרבנית בצער רב.
ואז עשתה הרבנית צביה מעשה שרק יהודי ירושלים התמימים והישרים יכלו לעשות בלי חשש שהרגש ישפיע על החלטות הרסניות לחיי הנישואין: הלכה להתייעץ עם אמה, הרבנית מלכה פרוש, כיצד ראוי לנהוג.
"לא נוכל להמשיך לשרוד כך עוד זמן רב", בכתה הרבנית הצעירה באוזני אמה. "הילדים כבר ממש על גבול סכנת חיים, אני עושה מאמצים עילאיים לחלק את האוכל בשווה בין כולם, אבל בכל פעם שנכנס סכום כסף כלשהו לבית, הולך רבי חיים לייב וקונה בו ספרים. אני לא יודעת מה לעשות"…
"תארי לך בתי שבעלך היה חייט מצליח", ריככה האֵם במשל, "ובימים אלו הייתה מזדמנת לו מכונת תפירה איכותית בעשירית משוויה האמיתי. האם לא היית מבינה שהזדמנות זו לא תחזור וכי יש לקנות את המכונה ולהידחק מעט כלכלית בחודשים הקרובים?
"תורה, היא המקצוע של בעלך!" המתה הרבנית המבוגרת באוזני הרבנית הצעירה. "אלו החיים שלו. אין לו אפשרות לנהוג אחרת"…
והרבנית אויערבך כלאה בגבורה את דמעות עיניה ואת דמעות דם-לבה. משׂביעה את הרצון הבסיסי כל כך לאוכל, בתורתו של אישה הדגול.
